דנה ספקטור כתבה על זה טור, אז כנראה שהמגע חוזר לאופנה, ועכשיו גם הקשוחות שבכוסיות תוכלנה לנהל שיחות סלון מלוכלכות לא על איך הן אוהבות את החדירה שלהן, אלא על כמה ואיפה הן אוהבות שיעשו להן נעימים. הו, כן, נחמד שעוד כמה אנשים מוכנים להודות במה שזך כתב לפני שנים כה רבות (ואני מצטטת מספר שנים לא פחוּת, ולא בכדי):

"כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל"

אולי כאן תתחיל המהפכה, זו שתאפשר לנו להיות עצמנו, לא פחות ולא יותר. מי יודע.

דרך שמשה מלוכלכת.

[מה, זה יהיה קטנוני אם אתעקש להגיד "אני הייתי קודם, ומזמן"? האם להודות שרוב חיי יש בי רעב שאפשר להשוותו כמעט לצמא ערפדי, רעב לעור אנושי, רעב לגעת ולהינגע? כמה פעמים כבר כתבתי, שאני גוועת לאיטי אם אני לא מקבלת מכסה מסוימת של חיבובים/ליטופים/חיבוקים/נעימים? האם הצלחתי להעביר עד כמה זה חשוב לי? האם הודיתי גם, שאני נהנית הנאה כמעט שווה לזו של הקבלה, כשאני נוגעת במישהו אחר, ויכולה לחוש את ההנאה שלו זורמת דרכי?
עזבו, אני לא באמת כאן כדי להגיד אני הייתי קודם. אני כאן כדי להגיד, אני כאן. לגמרי. כל הזמן.
מבחינתי, זה רעב שונה מאשר זה המיני. אני יכולה לרצות לקבל אותו מאנשים אחרים לגמרי]

טוב, בעדינות איתי הלילה, אני במצב שברירי, הלכתי עם ש' לראות את אבודים בטוקיו, וחזרתי כשזווית הראש נוטה במעלה אחת או שתיים יותר לכיוון ליבת כדור הארץ, ואיזה גודש לא ברור, מועקה סינוסואידית חולפת בגשר האף.
אחרי הסרט ישבנו אצל ש' באוטו. אמרתי: סרט מדכא. תיקנתי: סרט עצוב. ובעצם, אמרתי לה שוב: מדכא וגם עצוב. למרות הסיום הכמעט אופטימי. הסרט מדכא משום שהוא מדבר על מצוקה אמיתית, לא רק כזו של שחקני קולנוע מזדקנים, לא רק בניכור המוקצן של טוקיו. (וטוקיו גדולה. לא נגמרת). לא רק הם. גם אתם ואני והדרכים המתות, אלה שלא הלכנו בהן, אלה שֶכּבו ואינן, ותמשכנה להבהב אלינו, סגורות ומוגמרות ובלתי נגישות, מתוך נופי הדרך בה בחרנו ללכת. (או שהדרך בחרה אותנו).

אולי זה משהו שפשוט צריך לקבל שקורה בין שני בני אדם, ההתרחקות שמתוך קרבה מופרזת. השגרה, שקל מאוד לשקוע בה כשחיים לבד, אינה קלה יותר בזוג. להיפך. בשגרה הזוגית יש גם אלמנט של דיכוי שמתקיים מעצם הכורח של שני בני אדם להתאים את עצמם זה אל זה. כן, כי למרות קיומה של האופציה התיאורטית שיש מי שיחבק בסוף היום ויש מי שיעשה "נעימים", בפועל רוב האנשים שקועים מדי בהישרדות היומיומית, ולא נשארת להם מספיק אנרגיה לתת במלוא המובן, כלומר, לא לעשות מחוות שגרתיות של נתינה, כמו רקדנים בחזרת תלבושות, שרק מסמנים את התנועות ולא עושים אותן באמת. ובתוך המרחב הזוגי, גם אם האהבה עצמה ממשיכה להיות נוכחת (אם כי משנה את פניה, וייתכן שגם את שמה), ואולי אפילו תופחת בתוך צלחת הפטרי המגוּנה של הנוחות ובטחון היתר, על נשאיה חלים לאיטם כרסום ושקיעה, שדווקא מי שחי לבד אולי לא היה מרשה לעצמו.

הייתי שם, אתם יודעים. הייתי נשואה פעם לאיש יחיד ומיוחד, אני לא יודעת אם אפשר לייחל למישהו מקסים ממנו. והיה לי טוב איתו, ואני חושבת שזה היה הדדי. אבל אחרי כמה שנים ביחד, משהו בי נרדם, נסחף לתוך שינה עמוקה, אבד, כמעט מת. אני לא יודעת אם אני יכולה לנקוב בשמו של הדבר ההוא שנרדם. מבחוץ אפשר אולי לכנותו חיוניות, אבל אובדן החיוניות הוא רק סממן של משהו עמוק יותר, שאם אני אנסה להגדיר, ייתכן שאקרא לו "הבטחת העתיד". כן, זה הזיק הזה בעיניים, שנדמה לי שרק מי שמצא מחדש יודע לזהות באחרים.

יש משהו מנוון, מבחינתי, בעמידה (ישיבה, בעצם) בנקודה ממנה מתפרש העתיד שלך כמשהו מובן מאליו וידוע. לא כל האנשים כמוני, יש כאלה שזקוקים בדיוק להרגשה הזו דווקא בכדי לפרוח. לא אני. כלומר, כן, אני זקוקה לתחושה של חום ושל בטחון ושל קרבה מגוננת כמו כל אחד אחר, ואולי אפילו יותר, אבל הצד השני של הקרבה הזו עושה בי שמות.

אורות על שמשה מלוכלכת: חיתוך א'

העניין הוא, שלא הייתי עדיין גמורה לגמרי. ידעתי שאני רדומה, וידעתי שאני רוצה להתעורר, אבל זו היתה כמו ידיעה שמתוך חלום, כזו שלא יכולה להניע את המציאות. לא הצלחתי להתעורר, משהו בכוח של הזוגיות שיתק את רוב החלקים שלי. כולל הרצון לחיות. אולי, זה בא מתוך התחושה שמה בצע בחיים, כשכל הימים צפוייים, כשאחד דומה למשנהו. ואולי אין לי הסבר טוב. שיקעתי את עצמי בתחביבים הרסניים. תיקשרתי מעט מאוד עם הסביבה, ועם עצמי אפילו פחות. צפתי על הנהר הגדול של החיים כמו גזע עץ גדול ורקוב, ובאמת שלא היה לי אכפת אם אשקע לגמרי.

אנשי המפתח. אם יש לך מזל (ואחרים יגידו, אם אין), יום אחד מגיע משהו שמעיר אותך מן התרדמה. לרוב מדובר באדם אחר. הוא לא חייב להיות מאהב, הוא יכול פשוט להיות מישהו שמילותיו המרוחקות, או שעצם קיומו בעולם, מרטיטים לרגע את עלי הכותרת הפריכים של דמוי ניצן חיוור, כמעט נכחד, שהיה קפוא בתוכך שנים, שאולי אפילו לא רצית לדעת שהוא מסוגל עדיין להתאושש וללבלב, כי הקנוקנות שהוא ישלח יינעצו הישר בתוך הבשר ודם של חייך ושל היקרים לך. זה מפחיד, מאוד מפחיד, וכואב אימים.

ג' היה איש המפתח שלי. דיברתי איתו בלילות בתקופה ההיא, ומשהו במילים שלו, משהו שלעולם לא אבין, משהו חסר שם, משהו שצמח לאיטו, דק וזהוב ומאורך ושברירי, עד שהגיע וחדר את המעטפת שלי, והבעיר בי נקודה אחת זעירה ויחידה של חום, שהתחילה את תהליך ההפשרה המטלטל, המרטש, סביב הגרעין של עצמי. גבישי קרח שמקורם בנוזלי התא עצמו קורעים את דפנותיהם של תאים חיים בעת ההקפאה, אבל הנזק האמיתי ניכר רק בזמן ההפשרה. התעוררתי לאיטי, נוטפת מים, מבוהלת, קרועה. כל תא הבהב אזהרות ואורות אדומים. זה מייסר להתעורר, ובמהלומת חטף מתמשכת להתנגש בכל הצער והעצב שמעטפת התרדמה סיננה עד כה (שהרי גם לה היה תפקיד). זה מכאיב פי כמה מן השינה עצמה, וכל מה שרציתי בשלב ההוא היה לחזור לישון, אבל הדרך חזרה כבר התכלתה מעצמה לתוך אד לבנבן.

אורות על שמשה מלוכלכת: חיתוך ב'

שני דברים, שני חוטים דקים שחיברו אותי עדיין אל הרצון לחיות, שני דברים שלצערי עלולים להישמע מטופשים, כשפורשים אותם כאן על תקן כה גרנדיוזי. אחד היה משפט מתוך "חולית". זה מדהים איך לפעמים כותב מוכשר מצליח לנסח באיבחת משפט את כל מה שלא בסדר בחיים שלך. (כן כן, תצחקו, זה בסדר. עלי). כך אומר לטו, בדברו על האתגר שהציב בפניו הקיסר, אתגר שעתיד לשנות את סדר חייו:
I'll miss the sea, but a person needs new experiences. They jar something deep inside, allowing him to grow. Without change, something sleeps inside us, and seldom awakens. The sleeper must awaken.

השני הוא שיר של אלכסנדר פן, שיר שנקרא רחוב העצב החד סטרי, ואם יש שיר אחד שהיה גורם מכריע בחיי, הרי הוא זה. הוא אומר את אותו הדבר במילים אחרות:
"הנה לכן איני רוצה להיות א י נ נ י ,
הנה לכן אני רוצה להיות יֶ ש נ י
ברחוב העצב החד-סטרי –
ארור שכָאיזה, שנוא שכָאיזה ואהוב שכָאיזה
וחוזר חלילה"

התאהבתי אז בג'. וכן, ידעתי מראש שלא יהיה שלי לעולם. התאהבתי בו כמו שטובעת מתאהבת בזה שהִנשים אותה בחזרה אל החיים. זה לא שינה בכלל מי הוא ומה הוא רוצה. וידעתי את זה (אבל זה לא כאב פחות). ג' היה בחירה נבונה, גם אם לא אני בחרתי. ג' היה נדיב אלי. הוא היה שם וחיבק אותי ברגעים האפלים, התמודד איתי, עם הקושי שבלאהוב מישהו שלא רוצה אותי, שהוא במקרה עצמו. הוא לא ברח, למרות שיכול היה, אלא חיכה בסבלנות עד הרגע בו ראה שאני כבר מסוגלת לבד. ואת זה אני לא אשכח לו לעולם. (אתה שומע, ג'? לעולם)

ואחרי שנגמר לי מלאהוב אותו עדיין היו הקשיים האחרים. כי אני בעיקר חיפשתי, כצפוי, מישהו חדש להירדם בזרועותיו, זה הרי מפחיד מדי לעמוד לבדי. כשהייתי בצבא, היו מורידים את השרתים לגיבוי כל יום בחמש וחצי. אחרי שירדו השאר, היה מתריע המחשב האחרון בַסדר: הוא היה שולח אזהרת STANDALONE , ואני חשתי במצוקתו, בפחד לשאת בעול לגמרי לבדו. ריחמתי על השרת המסכן. (כן. מפגרת).
ואחרי גלגול שלא משנה כרגע מה טיבו, מתעורר הישן של חולית, והוא קורא אל הירח:
The sleeper has awakened. וגם אני לפעמים מרגישה את החדווה הגדולה שבללמוד את הצעדים מחדש. להיזכר מי אני ומה הצרכים האמיתיים שלי, ואז להרשות לעצמי לקבל אותם, וגם לתת.

(דיסקליימר הכרחי: לא, אני לא אמרתי שכל מי שנשוי נמצא בתרדמת. מקסימום אמרתי שיש סוג מסוים של אנשים שהוא מועד יותר לפורענות במובן הזה. כלומר, יכול להיות שיש איזושהיא קונסטלציה זוגית שנבצרת עדיין מתפישתי, שתאפשר לי להיות אני מבלי להיעלם-להירדם, אבל ברור לי שזה לא יוכל להיות קשר רגיל לגמרי, כזה שבו גרים ביחד חיים ביחד חוזרים מהעבודה מחליפים כמה משפטים נחוצים ובוהים מול הטלויזיה. אני באמת לא יודעת, אולי זה פשוט אומר שנדונתי לחיות לבד, אם אני רוצה להישאר ערה. ואני רוצה.)

(נון בית: ע' וא' מתחתנים מחר, ואני מאחלת להם נישואים נפלאים לגמרי, כי כידוע, יש גם כאלה)