(סמסטר ב' הגיע וסחף אותי לתוך ההמולה הרגילה של אין זמן ואין עת לכל חפץ, עִמכם הסליחה)

ולא שכל חושי אינם צמאים לאיזו דרמה רגשית מכאיבה, להיפך, כמהים כמו אל פטריה ריחנית נדירה, כאילו לא התנפצתי בפעם האחרונה, אולי משום שלמצוא מישהו להתנפץ עליו זה הרבה יותר קל מאשר למצוא מישהו לאהוב באמת. בשביל להתנפץ אפילו לא צריכים לדעת מי הוא, מלבד עצם קיומו. להיפך, מומלץ להחזיק בראש איזו פנטזיה שלו, ואז להתנפץ לסירוגין –פעם עליו, פעם על הפער בינו לבין הפנטזיה.

[אהבה וסקס. ביחד או לחוד. פתאום אני חושבת, ששניהם לא היו לי מזמן, אבל הייתי מסתפקת כרגע גם באחד, לא כל כך משנה איזה]

(לא כל כך משנה? שקרנית)

אביב בפתח, ואני חושבת: עוד חורף עבר, איזה בזבוז. עוד חורף לבד. בחורף אני שמחה. בחורף ממתינים מאחורנית קלעים שכולם פוך וחמימות. ועוד מעט גיהנום סובטרופי מגיע, האורגניזם הזושי אינו בנוי לחום ולשמש, הוא מגיב להם רע מאוד. אני זוכרת, כשהתאהבתי בארוך השיער, במאי לפני שנה, חשבתי לעצמי, למה עכשיו, למה לא אוקטובר, אהבה של מחצית שנה קרירה, ואחר כך נטפס איכשהוא אל נקודת הרתיחה של האני ביולי אוגוסט, ואת זה עדיף לעשות לבד. חשבתי שהוא יימשך חצי שנה, טוב, בסוף זה החזיק בדיוק שבוע.

אני מחנטרשת. אני מחנטרשת על ריק, במקום לומר, מזמן לא התאהבתי. ועוד יותר מזמן לא נאהבתי. והנה הלך הסיכוי לעוד שנה שלמה. קיץ אינו עונה לאהבות מבחינתי, אני נהיית מיזנטרופית גמורה בשניה בה טיפת הזיעה הראשונה עושה את דרכה במורד גבי. נותרו בערך חודשיים להתאהב. אני מבזבזת דקות יקרות.

(שיר שכתבתי לפני כמה שנים כעת חיה, מתוך אותה מחשבה בדיוק)

לגוויית החורף ריח נעים,
עשב שוטה, פריחת תפוזים,

חסידות בשִקשוק תמרונים אחרונים,
שוב בנדידה לשיפור האקלים,

הו אביר תורך-להוריד-את-הזבל,
ורביולי סלמון בגבינת עזים,

כה מעט ממך נתת,
כמה איחרתי להבין.


[שאלות הכרחיות שיש לשאול מול המראה כל עוד עדיין קריר: את בטוחה שאת רוצה? נדמה לך שאת ראויה? אז איך זה שמזמן לא? יכול להיות שאיבדת את היכולת או את הצורך לאהוב, ורק הגעגועים אל הצורך הזה מתעתעים בך? משחק האמת והשקר, מי משתינו אומרת אמת, זו שכן או זו שלא?]



וזה מה שנשאר מהציורֶצף, עוד רעיון טפשי שנדחק הצידה מכורח הנסיבות שהן בעיקר אני. הוא גדול יחסית, מטר ועשרים על מטר ועשרים, וקצת קשה לראות את הטקסטורה, לכן צירפתי גם צילום של קטע מוגדל. וכן, זה אולי כבר הרגל, אבל יש בו משהו מאוד חושפני מבחינתי, בציור הזה, ולכן בחיל וברעדה, וכל הג'אז הזה.


פרט: ראש.

(ואם תהיתם למה ביניים בכותרת. ימי ביניים, מבדילים בין בדידות של חורף לבין בדידות של קיץ)