אני בזה לעצמי עד כלות על האסקפיזם הזה. גם את הבוז אני מדחיקה. חצי מהזמן מצליח לי, חצי מהזמן לא. מה אזכור על עצמי? מה אוכל להגיד, פעם, כשישאלו אותי, ומה עשית אַת בזמנים ההם? מה אענה? "שתקתי ועסקתי בעניניי, מעמידה פנים שכל זה אינו קשור אלי"?
העניין הוא שאני יודעת שאם אכנס לשם, אני אסחף כולי פנימה. שאין דרך לעבור את החומה ולחזור שלמים. אני יכולה לשתוק מול חוסר צדק אם אני עוצמת את העיניים ומעדיפה לא להסתכל. אני לא יכולה לשתוק כשהוא קורה מולי. אני מעריכה את אלה שלא שותקים. שעושים. אותה. ואותה. ואותו.


הצעה לגובלן: חלון זכוכית משוריינת בספריית בית אריאלה, בין חדר הצילום לבין קומת הקרקע, גרסא מעובדת.

זה מזכיר לי שלפני כמה זמן, כששוטטתי בג'יידייט (כן, חזרתי אל שדות הציד הנצחיים, אם כי לא פגשתי בינתיים משהו ראוי למאכל זושי), התחיל איתי איזה מישהו, שבכרטיס שלו היה כתוב שעיסוקו "בזרועות הבטחון". הוא היה מאוד נחמד ומנומס. ניסיתי לשאול אותו מה בזרועות הבטחון, הוא לא הסכים לפרט. אמרתי לו בעדינות, מצטערת, לא מתאים לי זרועות הבטחון, זה מנוגד לעקרונות שלי. הוא ענה: "מה שאת צריכה זה זין גדול. דחוף". סגרתי את החלון. (עקרונית, ייתכן שהוא צדק. אבל יש לי נטיה טיפשית להיות בררנית - לא מאוד - בעניין האקססוריז שמחוברים אל האיבר דנן) הוא שלח לי עוד משפט "אני אבוא ואזיין אותך בתחת עד שתצעקי" (פרומיסס פרומיסס) או משהו כזה. איגנרתי אותו. (לא, מה פתאום הכיבוש משחית?)

וכשהמציאות דוחפת נעל בדלת של מבצר האסקפיזם המפואר שלי, ושולחת פנימה סוכנים נוסעים, לספר עוד סיפור משם, להזכירני שאני אחראית על מה שקורה לא פחות מכל אזרח אחר, אני עוברת את הסבב הקבוע, שמתחיל מחוסר השקט של "אני מוכרחה לעשות משהו" ונגמר בהשתבללות של ייאוש ה"מה כבר אפשר לעשות". זה גדול עלי. הכל גדול עלי. במיוחד ה"מצב". מה אני בכלל מול "המצב". יש לי תחושה שאני חיה במדינה שהיא חולה סופנית, ואני מביטה בתהליך הגסיסה שלה, ואין לי מה לעשות עם זה (עוד שיר שאני יכולה לומר עליו "רלוונטי תמידית למצבי הקיומי"). מה שווה המחאה שלי. מה שווים המעשים הליליפוטיים שאני יכולה לעשות אל מול ביצות הייאוש.

ואני שונאת להרגיש כזה חוסר אונים. אז אני מתכננת לברוח מכאן. כבר הרבה זמן מתכננת. רחוק. אמסטרדם. אוקלנד. טורונטו. וונקובר. סיינה. לונדון. דאבלין. פראג. ליסבון. סן פרנסיסקו. הונולולו. ניו יורק. קופנהאגן. (ברלין הזונה הקטלנית עושה את מיטבה כדי לפתות, אבל בשום אופן לא). אבל לא לברוח לבד. אה, הנה משהו שאני לא רוצה לעשות לבדי. שוב נתפסתי במערומיי. בכל זאת את כנראה אישה קטנה, שצריכה שמישהו יילך איתה את הדרך. ותכנוני הבריחה הם פיקציה בפני עצמה, אין לי כסף, אין לי אומץ, אין לי טריגר, אין לי עם מי. ואז חוסר האונים שלי עולה בחזקה ריבועית. חלקי מרחק הכוונות. אפס תזוזה בפועל, הכפלת מקדם הייאוש. אני חיה עם האימפוטנציה הזו יותר מדי זמן. משהו בחיי חייב להשתנות. הבועה המגוננת הזו, של ניתוק מן העולם החיצון, של עצימת עיניים, יש לה מחיר, והמחיר הוא גוש שתופח לאיטו בקרקעית הבטן, מחכה לרגע המתאים.


חלון זכוכית משוריינת בספריית בית אריאלה, בין חדר הצילום לבין קומת הקרקע, גרסא לא מעובדת.

לפני שנה, בזמן הזה, הייתי אמורה לנסוע ליפן, לעבוד קצת, לעשות כסף ללימודים, ואחר כך להמשיך להודו. הסארס שינה את התוכניות. לא, אני לא נבהלתי מהסארס. אבל פאפא זוש ומאמא זוש כן, והם הציעו שוחד נאות: ישלמו את שכר הלימוד שלי תמורת הישארותי בארץ. נשארתי. לעת עתה. ומשהו בי מצטער שלא נסעתי, ומכאן הגיע האביב היפני.

אחי עבר לגור בסיני. טוב לו שם: הוא עובד קצת בטיפולים אלטרנטיביים, מכסה בכך את העלות המגוחכת של המחיה. אני מקנאה בו על החופש שלו: קם והלך (עזב אישה, ילדה, עבודה, לימודים. אמרתי לו: יש משהו דפוק בגֶנים שלנו, כל ארבע שנים חייבים לזוז). אבל אני כבולה פחות ממנו, למעשה. אז למה אני נצמדת לחיים הנוכחיים בעקשנות? מה, כל כך טוב לי בעבודה? יש לי פה איזו אהבה גדולה שתינתק אם אלך? מה הכוח האינרטי הזה, המשתק, ומה פשרו, ואיפה הימים שמנגינת הנדודים היתה יותר חזקה ממנו? אני תוהה כל הזמן, אם זה אומר שאני מתבגרת או שאני פשוט מזדקנת?

וכמו תמיד, תוכניות על גבי תוכניות, מגדלים פורחים באוויר, זורחים בלבן ובזהוב ובכתום, מציעים אפשרויות מפתות, הרחק מכאן. כבר שנים אני ככה, חצי רגל בחוץ, בהליך תמידי קפוא של עזיבה. אבל החוטים הסמויים למחצה, שהם שפה וחברים ופחד וכסף והרגל, משאירים אותי כאן. בינתיים.

ואם כבר מדברים על אנשים שלא שותקים מול המצב: יורם קופרמינץ, שפרש מרשימות, רוצה להקים אתר, במקום הבלוג שהיה לו. הוא מחפש מתכנת, מישהו שיסייע לו בבנייה. בתמורה הוא מציע יצירה משלו, כלומר תמונה. אפשר לפנות אליו במייל.

כמעט ושכחתי, תודות: לשלושת הנחמדים שכתבו בעקבות הפוסט הקודם והציעו - כל אחד לחוד, למרבה הצער - לפתור את בעיית החוסר בסקס. נורא נדיב מצדכם, אבל אני נאלצת להניח לרכבת הזו לצאת (ולהיכנס, ואז שוב לצאת, וכו') מהתחנה בלעדי.