(לאור כמה שאלות, הנה - פוסט אקספלנטורי, רק למי שזה משום מה מעניין אותו. הרוב מורכב מפרטים משעממים. אפשר לדלג ישירות לפסקא האחרונה, אם חם מדי לפרטים)

ובאמת, אל הזכוכית לגמרי התגלגלתי. כדרכם של גלגולים, אפשר למצוא בדיעבד רמזים סמויים ומראי מקום לטנטיים מן העבר. לא משנה. דבר רדף דבר, ואני, לא שרמנטילית ולא ספונטנית, מצאתי את עצמי עושה את הבלתי ייאמן, ומניחה למאורעות לסחוף אותי בנתיבם.



המלכה המודחת (הם מוכתרים ומודחים במהירות לאחרונה, מועדפיי המלוטפים). יש בה ובבאים זכוכית בוטיק מיוחדת, באדיבותה ונדיבותה של שרה.

מההתחלה-התחלה?

פתחתי בלוג. פה ושם הצלחתי להתגבר על עצמי, והכרתי אנשים. בין השאר את עמי, חובב ההרפתקאות. באחד הימים, כשעמד לפגוש את הלנה מ פראו בלאו, הצטרפתי אליו, כי היא עניינה אותי. אחר כך שוטטנו ברחוב החשמל, ואז גיליתי מכסה ביוב שעליו מולחמת כתובת: "הבית הלבן".

בנסיונותינו לברר מה מקור הכתובת (שלא צוירה ולא נחרטה, אלא הולחמה בשקדנות ובכוונה מלאה, ולכן היתה מסקרנת במיוחד), התגלגלנו אל אבגד, עמי נכנס לחדרון הזעיר של בעל הבית ואני נשארתי בחוץ לבהות בכל החרוזים, ובעיקר בקריסטלים.

וכך נוצרו לוכדי השמש. בתגובות לפוסט ההוא נתנה לי קפטן ג'ק לינק לאתר של אמני זכוכית, וארבע קוראות שונות ושוות של בלוג זה שראו מודעות לסדנאת לימוד חרוזי זכוכית תלשו אותן בשבילי. אני סירבתי, כי אני פוחדת מאש, ולא העליתי בדעתי לעבוד עם מבער. אחר כך שלחה לי סופטלי, עוד קוראת (וכותבת!) מצטיינת, את הלינק לאתר של שרה, ובזאת שינתה את מהלך ההיסטוריה הפרטית שלי.

את שרה הכרתי פה, מהבלוגים, בתקופה שכתבה אחד. היכרות מרחוק, כמעט שלום שלום וירטואלי, החלפנו תגובות ואולי מייל או שניים, בתקופה ההיא, לא יותר. בסיבוב הנוכחי, התלהבתי קשות מהחרוזים שלה, וכתבתי לה מייל נרגש, בעקבותיו נפגשנו, והיא, שנדבקה בחיידק הזכוכית (הוא עובר בברק העיניים, נדמה לי) עודדה/שכנעה אותי בסופו של דבר לקחת שיעור נסיון בזכוכית, כי מה יכול להיות? גם היא פחדה מאש, אמרה, אבל התענוג הגדול שמסבה עבודת הזכוכית השכיח את הפחד במהירות.

היא צדקה. כשהתיישבתי ליד המבער לשיעור נסיון, אצל יסמין סיון, גיליתי שזה לא כל כך מפחיד (ובעיקר: שהרצון האדיר שלי מצליח לסכל את דחף ההימלטות), ובמקביל התחלתי לבלוע בשיטתיות כמויות עצומות של מידע, הפזור ברשת בהמוניו. אחר כך הוזמנו להתארח בביתו של אמנון אלבז, שלימד את שרה, וגיליתי דרכו קהילה של אוהבי זכוכית ואוהבי אדם, מכניסי אורחים בשמחה.

בערך שבועיים לפני כן, באחד הלילות, שכבתי עם אשל במיטה לפני השינה, ודיברנו בשקט הצלול והמנומנם של סוף היום, והוא אמר שהוא מרגיש שחסר לו תחביב, משהו יצירתי לשעות הפנאי המעטות.
היי! חשבתי ואמרתי בוזמנית. זכוכית! הרי יש לזכוכית אספקטים כימיים ופיזיקליים, שהם תחומי עניין מובהקים שלו. ואכן, הצלחתי להדביק גם אותו בחידק, שזה הדבר הכי מוצלח שעשיתי בזמן האחרון.



שלו ושלי

הקמנו סדנת זכוכית במטבח, המקום היחיד שהיה. נו, אז אין שולחן אוכל, לא ביג דיל, ממילא אנחנו אוכלים על הספה. כה מספקת היא עבודת הכפיים העדינה, ועוד יותר כיף לחלוק את השגעון הפרטי שלך עם האדם שאת אוהבת ועם עוד כמה אנשים מסביב. [אם כי נדמה שלחברותי די נמאס כשאני מדברת (שוב) על זכוכית. הן מפתחות זיגוג קל בעיניים, שמאוד הולם את הנושא, אבל מעורר חשש (אם לדייק: מלבה חשש תמידי) שאני מייגעת. (מזל שהכרתי את שרה, היא שותפה מעולה לשיחות זכוכית, כמו גם אשל)]

אגב ההתחלה, פתחתי בלוג, הכרתי אנשים – את מירב הציוד והזכוכית הביאה לי, בייבוא אישי, ניקי הנהדרת, שבשנה שעברה הביאה לי את היפנית. זה עדיין די בלתי נתפס בעיני, שאנשים יעשו דברים כה מופלאים עבורי סתם ככה כי הם מחבבים אותי בזכות הבלוג.

אני כאן פחות מאז הסיפור ההוא, ששינה את מצבי הנפשי ביחס לכתיבה כאן, אפשר לאמר.
לא רק בגלל השתיקה הכפויה, ולאו דווקא מפני שמלנכוליה וייאוש שוב מכרסמים לאחרונה (אני חושבת שזה עונתי, אגב).
יש גם כמה נקודות אור, חלקן מקורן באנשים שאני אוהבת, והשאר מן הזכוכית.



המלך החדש.

מעכשיו איני חיה בבועה רגילה, אלא בבועת זכוכית.

(מה שלא מפריע לשוב ולהתנצל, כך הבנתי כעת, כשמחקתי עוד שלושה משפטי הסבר :)

זה מה שנותר ממני, כרגע.

יפה, הזכוכית. יפה ונצחית. יפה ושבירה ונצחית.

יש משהו מנחם בעשיית חרוזים שיכולים לשרוד אלפי שנים
או להתנפץ לשברירים קטנים וחדים עוד הלילה.
.
מצד שני, קנה המידה הזה מראה נטיה להשתיק את דופק החיים עצמם.