(כבר אינו ארוך שיער. הסיבוב הקודם הכאיב. לפני כמעט שנה. במאי. במקום לכתוב לו מכתבי פרידה מלודרמטיים, פתחתי בלוג.

נשמע מוכר? מחוסרי זמן/סבלנות מוזמנים לקרוא רק את הפסקא הלפני אחרונה. אני מחבבת אותה).

היה קצר אז. בקושי שבוע. לא הספקנו כלום. אולי להתאהב קצת.

הוא נבהל. ההתקרבות שלנו היתה מהירה מדי. גם ההתפרקות. עד היום לא הבנתי לגמרי מה עבר לו בראש, למרות שהסביר. כי האינטואיציה אמרה שהוא מרגיש, שזה לא מקרה של תסמונת אעל"ש (אובדן עניין לאחר השפיכה).

צילמתי אותו כשנפרדנו, רציתי לצייר. אבל המראה הרודף של עיניו הרדופות הפך את העניין לבלתי אפשרי. אני יכולה לצטט, אצבע באצבע, בדיוק מילימטרי, את החיבוקים שלו בלילה ההוא, היחיד, בו היינו. חיבוקים שיש בסופם העצמת הלחיצה ושאיפה עמוקה פנימה, אמירה אילמת שקשה לטעות בה, אאוריקה קטנה.

אה, אבל למה שדברים יבואו בקלות. לא בבית ספרי.

שרף עץ האורן הוא יהלומים על פני שטח החיתוך שלו.

הוא כתב לי אז מכתב קצר. ונעלם. לא שיניתי, רק חתכתי את השורות לכדי שיר. השיר שלו.

I am feeling
much better
now. But
it's going to
take
a while.
I'd really
like to
get to
know you
better,
more gently
this time.
But It's
going To Take
a while.

שני אנשים בעלי עבר רגשי-פלילי נפגשים בשנית, ולא באקראי. אין זה משנה מה מתרחש במישור המציאות, מה יאמרו זה לזו, איך ישתקו, מעל ראשיהם ירחף תמיד אותו מישור רפאים צהבהב, בו שתי דמויות ממוסמסות, עתיקות, עומדות זו מול זו בקומפוזיציה מוכרת היטב.

דו קרב בצהרי היום. המתנה מתוחה, ישלפו כלי נשק ויכוונו להרוג, או יפלו זה בזרועות זו? והיה וכיתתו את נשקם לנשיקות (השפתיים הן בין האיברים המתגעגעים ביותר, לדעתי) איזו מין התקרבות תתרגש על ראשיהם? (לא, לא היו נשיקות. רק חיבוקים זהירים).

אי שם בנפשי ישנה מאורה אפלה. מעל הפתח, חריטה: "הזדמנויות שניות". סרטים צהובים מודפסים שחור, כמו בסדרות שאנשים מתים בהן, חוסמים את הכניסה.

(נא להתרחק. אין מה לראות. חיזרו אל בתיכם ההומים מתינוקות. תנו להרים להטיף עסיס. פיתחו את הפה. לגימות קטנות, שלא להיחנק מן הסמיכות).

[אני כמובן מרמה כשאני טוענת באזני עצמי שזו הקארמה שלי, שהם תמיד חוזרים. הגברים שאני עזבתי מעולם לא חזרו. סגרו את הדלת והמשיכו בחייהם. אלה רק ההם שעזבו מרצונם, שמזדמנים לפתע, כפי שעלול לקרות מתוקף הסתברויות סטנדרטיות, וזו אני, שבמקום לאחל לחיילים הצלחה בהמשך דרכם, משיבה אותם מארצות המתים תוך נגינה עליזה בנבל ה"בייבי איז באק אנד איים פילינג בלו", מתוך הצורך (האנושי. כן. ארור יהיה), לראות מה היה קורה לולא היינו נגמרים]

אז תאמין שאם קלקלת אתה יכול גם לתקן? כן כן, עונה אהוד.

אולי נחמן והוא צודקים. אבל הם לא ציינו שיש תווית מחיר על התיקונים. שגם חייט אומן שווייצרי לא יצליח לשוות למתוקן את הבתולין הטהורים של משהו פריך, מפתה, חדש. יש אנשים שמסוגלים רק חדש. אני דווקא מראה נטייה ברורה לבלוי, למוכתם, למצולק. אהבות יד שניה. מחיר מחירון. הפיתוי גדול.

שהרי אחרי הישטף האהבה (התאהבות, בעצם) במים רבים, נותרים בתוך הבוץ גם פירורים זוהרים של אדם שאני רוצה אותו בחיי בשל סגולותיו, אלה שמלכתחילה גרמו לי לחפוץ בקרבתו.

חזרנו אל זירת הפשע. כמה סמלי. הדייט הראשון שלנו היה הכי מוצלח שאפשר. סוף אפריל, לפני שנה. פרדס סודי ובליבו כר דשא וחורבה, שמקננת מאז בפנטזיות שלי כמקום מגורים מועדף. ריח אביבי מתפרץ.
(לא הפרדסים, אלא שיחים לבני פריחה, נהדרי ניחוח).

אוויר החופשי. העצים, גבוהים מעלינו. השקט מצויץ הציפורים. הירוק הזוהר של הדשא. שיתוף הפעולה של שמש רחמנית. ואתמול: הגוף הזָרמוּכּר שלו. הקול הקופצני. אותה התנוחה: שנינו שרועים על הדשא, מתבוננים בשמיים. מלטפים בעצלתיים זה את ידה של זו.

שינויים מורגשים במרקם: הוא ואני במצב נפשי שונה לגמרי. יש אפילו נינוחות יחסית סביבנו. מרץ קריר יותר מסוף אפריל של הסיבוב הקודם. הוא מצטמרר, עובר לשכב במאונך אלי, מבקש רשות ומניח את ראשו על ירכי. אחר כך אנחנו נצמדים, ואני חושבת כמה עבר בשנה הזו. הנחתי הצידה בן לוויה צמוד וותיק – ילקוט גב מלא נואשות. לך ואל תחזור.

נדמה לי שמחשבותיו דומות, אבל אין דרך לדעת (אהה. אזעקת מניפולציה. לומר שאין לי דרך לדעת זו חצי הדרך לדעת. טוב, שתקי, גברת אזעקה, מוירה קוטעת חוטים שכמוך). כל הווייתי מוקסמת מן הפרטים הזעירים. זיקוקים פנימיים בסלואו מושן, ציורים צבעוניים שהשמש מקרינה על עפעף סגור. דוכיפת חלודת ציוץ בצמרת העץ ממול. רשרוש עשבים בשרני עם כל תנועה. משמר כבוד של ברחשים מעל הראש. חמימות גופו. כובדה של פומלה בקצה ענף בפרדס ממול. משפחה של תפוזים מעלי ירוקת נטועה בחול האדמוני של השרון.

הבנה פתאומית עולה, תוך התנצלויות על האיחור המשמעותי, המגוחך כמעט במימדיו. רק עכשיו תפשתי. האובדן הכבד ביותר שממיט הדכאון על הנפש. איך לא ראיתי קודם.

אחר כך אנחנו מתחבקים קרוב יותר. קר לו. היד שלי, יד ימין, שתמיד היתה לה עצמאות בעניינים האלה, מפרידה את חולצתו מהמכנסיים ויוצאת לטיול ליטופים באיזור הגב שלו. הוא אומר: "ררררר". אני שואלת אם זה ררררר טוב או ררררר רע, כדי לוודא. נעים לו. אחרי כמה זמן הוא אומר, שזה מעורר בו דברים שהוא לא יודע אם הוא רוצה להרגיש.

הגוף תמיד בוגד ראשון, אני נזכרת. ועוצרת.

מהדקת את האצבעות למגע יציב יותר, סולידי. גם אני לא יודעת. שברירי מסביבנו. אני חפצה בידידותו, גם אם לא יהיה יותר מזה. או זה מה שאני מספרת לעצמי, בעוד חלקים מסוימים, מושתקים, בגופי, זוכרים היטב את הלילה ההוא. אני מקללת אותם בלחש. זה אף פעם לא עוזר.

[וכשאני כותבת כעת, אני מודעת להכאיב לעובדה שהוא יקרא, למידת חשופיותי, לידיעה שכל אסטרטג נבון היה מזדעזע מטפשותי חסרת התקנה. ועלי להיות גם זהירה מאוד שלא לעשות מניפולציות טקסטואליות (עליו. עלי) על תקן מסרים בלתי סמויים בעליל. ואילו מסרים, כשאני לא בדיוק יודעת מה אני רוצה, איך אני רוצה, אם אני רוצה]

בשיפולי הגב מצויות שתי גומות קטנות, תאומות מפונקות שמציינות את קצהו המסולסל של הערבסק הדמיוני המצטייר כשמדמים את חלקו האחורי של הגוף לכלי נגינה (קונטרהבס, במקרה שלי). כשאנחנו מתלטפים, כנראה בסביבות הרגע בו גם הוא חש בזה, שבריר שניה לפני שהוא מדבר, גם אני מרגישה: הגומות הן המקום ממנו מגיחות נמלי הקטיפה של התשוקה בנחיל חשאי, ומטפסות, מוכפלות שש רגליים רכות, אל עבר הכתפיים. (אם הן מצליחות להגיע עד הנקודה ההיא בצוואר, אני אבודה).

אבל המילים שלו פועלות עליהן כמו קוטל חרקים יעיל: רטיטה מהירה, סיבובים שיכורי אוריינטציה, כניעה, התפוגגות. מוטב כך. נדמה לי.

[ועכשיו, לתהות אם יהיה המשך. אה, אני לא יכולה להרשות לעצמי לתהות, כאן. הרשיתי הכל פרט לזה. רציתי בלי מניפולציות. אולי התכוונתי, מלבד אלו שלא ניתן להימנע מהן, מתוקף הסיטואציה. עניין משונה, לנהל בלוג על חייך, כשדמויות מתוכם (דמויות, הה. המלכודת בתוך מלכודת) קוראות אותו. ולא אלו הידועות, הבטוחות. יש משהו לא טבעי בהתנהלות הזו. מצד שני, פחות פאטאלי. מצד שלישי, מילא דמויות מחיי. אבל אתם? מוזרים, החיים]