או כל קלישאה חבולה עד זוב דם מעודף שימוש וסירוס לפרקים.

זה פוסט מפורק, כמין מיונז תוצרת בית שנטרף במהירות לא נכונה -
והתפרק לגושישים צהבהבים, צפים בהיסוס מעל יותר מדי שמן זית.
והתצלום, כרגיל, קשור, אולי, במעורפל.

הוא נכתב בלי משקפיים, היות שלא מצאתי אותם - וזה כמעט אליבי.

הבעות הצער של המגיבונים הלחים בוויינט בעקבות ביטול ההופעה של דפש מוד
עמוקות ומשכנעות הרבה יותר מאלו שעל כפר קנא.

והשריקות, שריקות המוות היוצא לטייל בשדות.

איפה?
שם, פה. פה, שם.
עולם ומלואו חבויים בקפל ההחלטה, עניי והרוגי איזו עיר קודמים.
אני לא חיה פוליטית, אני כן מזדהה עם מיעוטים.
ועם פליטים.
להגיד שוב משני הצדדים? כן, משני הצדדים.

אבל אני, איפה אני?
ולמה בכלל אני, כשמסביב מתרחשים החיים בטכניקולור של דם ודמעות?

כאן. לעזאזל, בהרהורי כפירה על בסיס דקתי, אבל בינתיים, כאן.
ולכן כשאני רוצה להגיד די כבר, לא אל נסראללה אבוא בטענות,

כי אם אל מצביאינו הרגישים והרטט שהם מספקים לעצמם נונסטופ בכנף.

שמאל סהרורי - אני מביטה במראה ותוהה, סהרורית בטוח, שמאל, כנראה.
בועה - הו כן. מודה באשמה. בלי טלויזיה החיים רגועים כמעט. אין היסטריה.
עד שאמי, ששיחקה אותה אדישה, פתאום מתפרצת כשאני מציעה שאבי ייסע ברכבת לתערוכה של בצלאל:  "איזו רכבת על ראשך! אין רכבת! פה- מלחמה!!". הלך הפאסון הוורשאי האדיש.
נכלמת, אני ממלמלת, מה, אין רכבת? לא היה לי מושג.

באמת, אין לי מושג. אני כמעט לגמרי מנותקת, אבל המציאות - כמו ריח הגריל מהשכנים בשבתות -
ממשיכה לדלוף פנימה ולהכריח אותי להודות בקיומה.

בימים האחרונים יש לי הזיות על בריכת שחיה, תכלכלה, בהוקת שמש, ריקה מאדם, המחכה רק לי.

פה מידי מחבלים בני זונות עם טילים. שם מידי הצבא השומר על טוהר נשקו.
אין דבר כזה נשק טהור, נשק הוא מלוכלך מעצם קיומו. מלוכלך מי שהמציא אותו, מלוכלך מי שישב וחשב, כן, אני אוסיף פה את החתיכה הזו, ככה יהיה אפשר לפגוע יותר עמוק ברקמות. ומלוכלך מי שמשתמש בו נגד אוכלוסיה, נקודה. כל אוכלוסיה. (שוב חוזר הניגון וכו')

אין לי פתרונות, רק צרורות צרורות של קלישאות, ערומות זו על גבי זו.

לא ברור לי מה פשר התאונה המשונה בגינה נולדתי לעם הרדוף והרודף הזה,
במדינה המטורפת והאלימה הזו, שבעקבה כרוכים עוד אלפי משוגעים אלימים אפילו יותר.

באמת, לא יכולתי להיוולד באיזו מדינה סקנדינבית צחה, שסיימה את מעשי ההרג שלה לפני כך וכך מאות שנים וכעת היא נחה על זרי הסלמון? (ואם כבר, אז הפעם, אלוהים, תן לי בבקשה עור שמשתזף במידה אחידה, וגוף סקנדינבי לתפארת, כולל ציצים במידה A. ובריכה. כבר הזכרתי בריכה?)

(פוסט כה אופייני. מלחמה, ואת מה? מרחמת על עצמך במקום לרחם על משפחות ההרוגים. עורף חלשלוש, זה מה שאת)


דיוקן קבוצתי (בלתי מעובד) עם יצירת אמנות ורגשי אשם מפותחים לריק. יכולתי לעשות משהו, אולי, אבל אין לי כוח. הרי את מרוּקנת לי.


אמור היה להיות פשוט, העניין הזה של הקיום. לא יודעת איפה ואיך זה הסתבך כל כך.

i want out.