קיבוץ, זה לא המקום ההוא מילדותי

עם דשאים, בריכה, שדות, מטעי פרי,

והתקטננויות בינאישיות, שאפילו הן חלק מהשלווה הגדולה?

אני יודעת שזה טפשי, אבל משום מה

כשהמוות מתנפל על הקיבוץ בטפרים שלופים

זה בלתי נתפש לי אפילו יותר מאשר בכל מקום אחר.



[ולפינת המובן מאליו הדידקטי: אבדן חיי אדם הוא נורא בכל מקום, בעיירת הפיתוח, בכפר, בעיר, במושב, במחנה הפליטים. אבל עבורי, מסתבר, קלישאת הקיבוץ עדיין שרירה. המזרח התיכון יוצא מדעתו, עזבו אותי מאמבולנס אל העתיד, אני רוצה מטוס אל הווה גיאוגרפי אחר!]