(שחזור חלקי מאוד. וברקע, כל הזמן, טרטור המטוסים, מרוחק, פסקול דייויד לינצ'י במיוחד)

כמה ילדים היו לכם? קשה לשמור במצב כזה על הילדים (דליה רביקוביץ' כותבת על ביירות, מצוטט בערך, מהזכרון)

כתבתי פוסט ארוך, על הרקטות הבלתי נראות, שמגיעות בשקט, בלי שריקה,
רק טריקת דלת מכונית, צעדים במדרגות, דפיקה בדלת.

והבלתי נראות האלה ארוכות טווח. מגיעות לכל מקום.

ואחר כך כתבתי על דויד גרוסמן, על הקִרבה שאפשר לחוש אל אדם אחר, רק משום שהוא יודע לטווֹת מילים מהקורים הדקיקים ביותר של נפשך, ואיך הקִרבה הזו מִתרגמת עכשיו לכאב.

ועל תמונותיהם של החיילים המתים, ילדים ברובם, כל תמונה היא קורבן אדם, לֵב שנתלש בפתאומיות הוממת מבשר החיים. וכלי דם קטנים, נימים כחולים, עורקיקים מכוּוצים בבעתה, שיישארו מחוברים.

המתים מישירים מבט חי כל כך מן המסך, זה מבלבל.

ותהיתי על הילדים המתים בצד השני, מי עורך להם רשימות וסופר אותם ומספר את חייהם. לא אלה מהתעמולה. הילדים המתים של אנשים כמונו, שפשוט נולדו בצד הלא נכון של הגבול.
גבולות, יש איתם עניין כזה - תמיד יהיה מישהו שיישאר מהצד הלא נכון,
ועד כמה שבצד הזה רע לתפארת, בצד השני - גיהנום.

ולסיום כתבתי על השמאל הסהרורי, שהואשם בתגובה אוטומטית, שלא מתחשבת בעובדות, וכתבתי שאני חשה שיש משהו בהאשמה הזו: נכון, זה אוטומטי אצלי, לחשוב גם על הצד השני.

(הפוסט נמחק בטעות, ולרגע היה לי חבל, אבל - אלה רק מילים)