(הִרגו אותי אם יש לי מושג מה פתאום קפצה עלי הרלוונטיות הזו. התפלק. לא יקרה שנית, אני מקווה)




זהב פרוויים אחת

האם הדיון הציבורי הער בסוגיית תיק המניות של מנהל הצבא הוא ביטוי של שנאה לבעלי ההון שההוא הצטייר לרגע כמשתייך אליהם? נראה לי שההנחה הנמצאת בשורשו של הזעם הזה פשוטה: ההנחה היא שמנהל הצבא חייב להיות פטריוט, ולא רק מקצוען קר מזג (מישהו אמר מכה בכנף ולא קיבל הביתה רובוט במתנה?)

מוזר לי, אגב, שאני מוצאת את עצמי בצד של המתרס שאינו סבור שמגיעה לחלוץ הזכות לפרטיות ככל אזרח אחר.
לעניות דעתי,  יש מקומות עבודה בהם כחלק מתפקידך כמשרת ציבור, עליך לתת לפניו דין וחשבון, שלא כמו מי שבחר לחיות את חייו כאדם פרטי. יש בונוסים בצד המחיר הלא-זול הזה, זה לא שאני דואגת.

מפרספקטיבה פטריוטית, יש כנראה ציפיה מבעלי הון שהם גם עובדי מדינה, שיכירו בכך שחלה עליהם מחויבות לאומית להשאיר את הונם בשוק, כי משיכתו בבת אחת תגרום, תיאורטית, לתגובת שרשרת שבסופה ייתכן שרבים מאיתנו ימצאו עצמם חיים על לחם במרגרינה.

למרבה המזל רוב השוק היה קצת יותר אחראי (או לא אחראי כהרגלו, כפי שיטענו אחרים) מהטוב לטיִס בו מדובר, בקיצור, כשמסתכלים מפרספקטיבה פטריוטית [1] המעשה של מנהל הצבא הוא בלתי פטריוטי בעליל, ומדגים בפנינו, קודם כל, שמנהל הצבא הנערץ, מיתוס ממיתוסינו הקדומים, גורס בעצם קדימה הסתער, במקום אחרי! (והרי גידלו אותנו על "זה יתרונו של צבאנו האמיץ על פני צבאותיהם החלשלושים והמתפוררים של אויבינו")

ולאן נוליך את בנינו ובנותינו אם נאמין שמנהל הצבא לא שם עליהם ועל המדינה בה הם חיים קצוץ, ושאכפת לו קודם כל מרווחי ההון שלו?



זהב פרוויים שתיים

[1] הכותבת מודה כי אינה חשה עצמה פטריוטית במיוחד בשנים האחרונות

[2] הפוסט הזה מאוד לא כדרכי. ואולי בעצם רק רציתי לאמר:

קינת דויד. שבר את לבי.