(נגמר לי הכסף. זה אומר שמחר אני מנסה לחזור ולרכב על ז'אן לוק. תחזיקו לי אצבעות שאצליח להתגבר על הפחד, ושאף אחד לא יחליט לשבור מהנתיב פתאום, בלי לאותת, בדיוק כשאני מזגזגת)

יום ההולדת של ההיא. לא התראינו מזמן. ככל שהחיים החדשים שלה תפסו נפח, כך הלך וקטן הנתח שלי, אבל יש אנשים, שגם כשהם יוצאים ממעגל הקשר המיידי, נשארים מחוברים, ההתרחקות מותחת איזה מיתר ומדקקת אותו, אבל לא מנתקת.
עיינתי בה ארוכות היום, כשבאנו, שני זוגות חברים ואני, לחגוג לה יום הולדת. למדתי אותה מחדש, מרחוק הפעם, ככל שהנימוס מאפשר מבלי לנעוץ עיניים, לא שהמבטים שלי היו חדים מספיק לנעיצה. להיפך.

והבטתי בה.
ובבחור שלה (שפגשה ממש אז, אחרי שפניתי ימינה בצומת).
ובבטן שלה, לראות אם כבר מבחינים.

את והב בסופה, ואת סלמה בערפל, שלשום.

(וככה היא סיפרה לי על זה, לפני חודש בערך, בטלפון. אמרה שנעלמה לאחרונה מרוב שהיתה עסוקה, כי היא מחפשת דירה. אחר כך אמרה, "חשבנו, אולי, בהדר יוסף". ואני שאלתי בהפתעה, "אנחנו? אתם עוברים לגור יחד?" והיא ענתה, "כן, אני צריכה לספר לך, קרו כל מיני דברים מאז הפעם האחרונה שדיברנו". שתקתי. ואז היא אמרה, "אה, אני בהריון" איטית כתמיד, שאלתי אם היא עושה הפלה, והיא אמרה שלא, שהם החליטו לשמור אותו. שהיא לא הולכת ונעשית צעירה. ושתינו ידענו מה יהיה לי לאמר ושתינו ידענו שזו הסיבה שהיא לא סיפרה לי מוקדם יותר, לא בגלל מה שאני אגיד, אלא בגלל שיש בה חלק אחד שחושב את כל הדברים שאני אגיד, ושהיא הצביעה ברוב קולות נגד החלק הזה, והרוב קובע.)

כן.
דברים שהשתנו מאז הפעם האחרונה שהתראינו:
עברה לגור בבבלי. עם חבר שמכין סושי (ארבעה סוגים שונים). ועם יצור עוברי בן ששה עשר שבועות בבטן שלה. שלהם.
אני כבר לא אוכל לשייט את ידי על הבטן הזו, שהפכה טריטוריה זרה, של איש אחר.

נראה שהיא מאושרת. אני מרגישה את ההתחשבות שלה, המאופקת, שלא להיראות מאושרת מדי. זה מתוק מצידה, כמו הצורך למהר ולהתנצל ולהסביר שבעצם לגור ביחד עולה פחות מאשר לגור לחוד. (הו כן, זוגיות היא עניין כלכלי ביותר, אני יודעת. לפעמים בלילה הארנונה לוחשת לי משולחן העבודה, "יכולת להתחלק בי עם מישהו". גם חשבון החשמל מראה נטיה לרמיזות דומות)

ועדיין יש לה דרך קטנה וחמודה ומיוחדת להיות היא.
למשל, אחרי לפחות שעה שבה רבצנו חסרי תזוזה והלומי סושי, היא אספה את הדגים הניצולים מהשולחן, ואז הסתובבה אנה ואנה לפני הפינוי, ואמרה שהיא רוצה לדעת, אם אולי יש מישהו שמרגיש שהאוכל נשלל ממנו בדיוק רגע לפני שעמד לקחת לעצמו עוד משהו מהצלחת.

ואני נשטפתי בנחשול מוכר וחמים של חיבה, וחשבתי לעצמי, מגיע לה, לגמרי מגיע לה.
ואם היא שמחה אז אני שמחה בשבילה. באמת שמחה בשבילה.
(וכתמיד, כשאני מהורהרת ברגעים האלה, אני מנסה למשש את עצמי ולהחליט, האם יש כאן קנאה. נדמה לי שלא. אני מקווה שלא)

יכול להיות שאני פחות שמחה בשבילי?
כי אני מאבדת אותה. אני מכירה את זה, היא לא החברה הראשונה שעשתה פייד אל מצב הקיום הישָנְחָדש הזה, של האושר הפרברי (נניח שיש בארץ הזו קיום של מצב גיאוגרפי ונפשי מקביל לסבּרביה). או אולי, בהכירנו את חמקמקותו של הממזר, ראוי לקרוא לזה הנינוחות הפרברית.

זו כנראה אני (כרגיל), שמתקשה לשנות את הקונטקסט של החברוּת, לקבל את חייהן בלעדיי. זה מצליח לי לעתים נדירות, ותמיד דורש מאמצי תחזוקה, כלומר אינו מתרחש מעצמו. עלי לתהות אם זה משום ההתעמתות הכפויה עם עצמי במצבים בהם לא נוח לי להודות שאולי, למשך שבריר זמן קוואנטי במִשכוֹ, הרהרתי באפשרות להישאב לשם בעצמי. אני תוהה אם בסוף אאבד ככה את כולן, או שהבלתי נתפס יקרה, ואני אהיה זו שתיפול מחדש בסוד הקסם הבורגני. (נאאא)
.
[אבל אני לא אלך את כל הדרך. אני לא מתכוונת להקים משפחה קטנה. זה לא לגמרי עניין של החלטה, זה פשוט עניין של חוסר מוחלט בדחף. אין לי כל חשק או רצון או צורך או שאיפה לעשות ילדים. ואני לא חושבת שזה ישתנה (ואין לזה הרבה זמן להשתנות ממילא). עובדה פשוטה שתשאיר אותי תמיד קצת עומדת בחוץ. כשאהיה גדולה, אני חולמת להיות הרווקה הזקנה הערירית, זו שמאכילה את החתולים, זו שיעבור שבוע עד שמישהו יבחין בריח הנורא מחדר המדרגות]

אשמתי, בעצם, הייתי חייבת לעשות הכל הפוך, בגיל בו כולם השתרללו וטיילו בדרומָמֶריקה ובמזרח ועשו סקס סמים ורוקנרול, הייתי אשה נשואה שגרה בדירה מעוצבת עם גינת תבלינים קטנה, ארוחות גורמה בסופי שבוע וטיול לאירופה פעם בשנה.
עד שהתחלתי להרגיש לכודה. ומאז אני בעיקר נמלטת.



סלמה בערפל 2

בדרך אליה – היא באה לאסוף אותי מהעבודה – היתה תאונה באיילון, וחלפנו על פני ג'יפ לבן גדול שהיה מונח הפוך, מעוך גג, ואני חשבתי לעצמי, איך הגורל פולה אותנו כמו כינים מתוך החיים שלנו אל עתידים חלופיים, פתאומיים כל כך. רגע אחד אתה איש צעיר ומצליח בדרך לנופש בצפון, וברגע הבא, ניידת טיפול נמרץ עושה את דרכה אליך, ושוטרים מרחיקים את מכוניותיהם של הסקרנים.

או רגע אחת אַת תלאביבית נואשת לאהבה שמפנטזת על חיים בקומונה של נשים, ובמשנהו יש לך חבר עם אוסף מוזיקה מתקבל על הדעת ותינוק בדרך וסַפות מעור וחלונות גדולים אל הלילה העירוני ועציץ מלא רקפות וורודות וקירות בצהוב הכתום הזה, שכל כך אופנתי בשנים האחרונות.