(חמש שנים עברו על ישרא, עברו בריקודים. עוד סיכום - מאוד אוהבים כאלה אצלנו. מוקדש למקום הזה שאוטוטו חוגג יומולדת, המקום שבו התאפשר לי להיות. תודה, יריב. ובעיקר – תודה לכם)

לא מעובדת, בתערוכה של בצלאל. פתאום הבנתי שזו הסדרה הכי מתמשכת שלי: דמויות בתערוכה

אחרי הגשם הנדיב, ארוך השנים, של מחשבות, חלקי תובנות, ורגעים של ראיה צלולה (שלי ושל אחרים), הופכת הכותבת סוכנת סמויה ובלדרית מטעם עצמה, והמוּדעוּת נועצת בה זיזֵי שיתוק משתרגים.

השינוי שמביא הבלוג אל החיים הוירטואליים דולף כידוע גם אל החיים האמיתיים. ויש מחיר, ותמיד יהיה, לדימוי העצמי המורכב שנרכש בסדקים שבין הכאן לשם, הפער שאפשר לתארו במלים אינספור, אבל החוויה הרגשית שלו מבוזרת כל כך, שקשה לאסוף את פירוריה. ויש גם שכר, והוא נאה למדי, ובמיוחד עבור אלה שהמראה שהם מציבים מול עצמם מחזירה לרוב את חיוכה המעוקם של מפלצת.

ולמרות אותה הבנה נחרצת בדבר טיבה הבלתי נמנע של המניפולציה הכתובה, ובמיוחד כשהיא נכתבת מראש לעיניו של קהל, (האם נכון לאמר שאנו קוראים בלוג, או שמא מאזינים לכותבו?) ובמיוחד כשהאינטראקציה מביאה בכנפיה גורמים אקטיביים, ברובם אוהדים: אתם, המשתתפים בתגובותיכם
(גדולת הרגע שבו את מבינה שאת לא מדברת רק עם ואל עצמך. קטנותו של הרגע ההוא ממש. ושוב, גדולתו),
טביעות רגליים שאפשר למצוא משרטטות את גדר העצמי מבחוץ, גבולותיה רחוקים וקרובים אצל האני האמיתי, באורח המקשה עליו ללכד עצמו ליישות אחת, מאוחדת.

ואם כך, איך מצליח אדם, שכובד ההבנות הללו רובץ על כתפיו, לכתוב ולוּ מילה אחת נוספת?

הסיבה כמעט אינה זקוקה להתפרט, כה מוכּרת היא ממקומות אחרים שהיו קודם לזמן הבלוג:
מישהו מקשיב ובכך מאשר את קיומי, את היוֹת הקיום הזה משמעותי, ולו לרגע קצר.

ומבחינתי, בהתחשב בנטייתי להתרחק מקבוצות, מחבורות, וגם מִפּרָטים בכמויות שאינן הולמות את יכולותי החברתיות (הדחוקות), הנוכחות כאן מאפשרת לי לחוש לבד, אבל לא בודדה, נחוצה לרגע, וברגעי חסד גם אהובה לרגע, בחיקם של זרים-קרובים.

תודה.