(אני לא אהיה בסדר. אני בעבודה. לא עניין גדול. בחירה שלי. ולכם, אני מאחלת חג שמח ומבדח)

אם כבר מצווה לספר ביציאת מצרים בכל דור ודור, אני רוצה להזכיר לרגע את נחשון. כן, ההוא מהקפיצה.
פעם הוא היה לי מודל לחיקוי. סמל האומץ. נחשון, האיש שעוצם את העיניים, אומר "על החיים ועל המוות", וקופץ. רק מאוחר יותר הבנתי, שנחשון אינו אדם אמיץ. נחשון הוא פאנאט, והקפיצה שלו מתרחשת בכוח האמונה. למעשה נחשון הוא בדיוק הטיפוס, שאם אלוהים יגיד לכולם לקפוץ מהגג, יהיה הראשון להתמעך על מִדרֶכֶת.

ואולי כל קפיצה צריכה להתרחש בכוחה של אמונה כלשהיא.
ולעצום עיניים ולקפוץ, אמר לי מישהו נבון, זו לא חוכמה. החוכמה היא להשאיר אותן פקוחות.

אש"ל (ארוך שיער לשעבר) ואני שוכבים שמוטים בין הסדינים, ברגעים הזוהרים האלה של הקירבה הפוסט אורגזמטית. טיילנו בשבת ביחד, בחוץ, תחת השמיים הפתוחים של הנגב, בין רקדניות הבלט המתכתיות שאוחזות בקצות אצבעות את חוטי החשמל שמאירים את באר שבע בלילה. הגענו אל המנוחה ואל הנחלה – ויש לי הוכחה!


הוכחה מצולמת: המנוחה והנחלה.

אחרי המנוחה והנחלה פנינו שמאלה לשדה שפרחי חרדל וקוצי דרדר סגלגלים עשו עליו עבודה יסודית, מצאנו שטח כבוש, פרשנו שמיכה שאשל החביא בבגאז' מבעוד מועד, ועשינו (מוזר לי פתאום, לכתוב בלשון רבים) את הדבר הזה שמסתבר שהופך למומחיות הבית: חיבוקים בחיק הטבע. כל כך נעים לגעת בו. כל כך נעים כשהוא נוגע. אני חושבת את זה לעצמי בשקט, הוא מבטא את המילים בקול. הוא אומר, כמה חבל שאי אפשר להישאר ככה כל הזמן.

(ומה טובה היא תחושת הרוח הקלה המנשבת על ישבן עירום, בין הדשאים).

היתה פעם סדרה בערוץ אחד, כשהיה עדיין אחד, על איש שהופך לזאב. זה די כאב לו. מתחת לעור הופיעו כלי דם זאביים, שערות פרצו מזקיקיהן בהליך מואץ, שיניו, בעיקר הניבים, התארכו, העיניים הצהיבו. אצלי קורה דבר דומה, אבל בנעימים. כשנוגעים בי נכון, צומחת רשת של קורי סאטן מתחת לעורי, והקורים סרוגים זה בזה ולפופים ומחוברים, ואיזו זאבה פנימית מרימה את הראש ונוהמת נהמה עמוקה וצרודה של תענוג, הבל פיה מדליק נוריות ארגמן זעירות בצמתי העצבים.

אני לא טובה בלשמור דברים לעצמי. חשתי בזה תופח כל השבת בשתיקה, כמו שמרים שכלאו אותם עם קצת סוכר חמים בקופסא סגורה. אני לא יודעת מאיפה חוסר האיפוק המניפסטטיבי הזה, למה אני לא יכולה לשמור את הרגשות שלי לעצמי (כן כן, אתם מהיציע שצועקים מה שצועקים, שמעתי אותכם. אתם צודקים, כנראה), למה ה"אני אוהבת אותך" שלי הוא כה ברור בטבעו, כל כך צף אל פני השטח, בלתי מוגן, משתקף מן הלחיים ומן השפתיים והעיניים, וברור לי שאני מוסגרת מראש, מוסגרת בקלות, פושעת רקק.

אני לא יודעת לשתוק "אני אוהבת אותך". פשוט מאוד. אז אמרתי,
כלומר, קפצתי. (כן, הסרט ההוא של האל הארטלי רפרף לי בתודעה לרגע).

יש עניין כזה של יחסי כוחות שלפיו אני אמורה לשתוק ולתת לו להגיד קודם. יש לי חברה שהיתה יורה בי ככלב שוטה לו ידעה שאני העזתי להגיד ראשונה. זה צו חברתי ממדרגה ראשונה שהפרתי. מילא באומץ נחוש, אבל בפחד הפרתי. רציתי לבטא, אני אוהבת אותך. הלשון סירבה. יצא לי, שבור הברות ומעוקם, "אני מאוהבת בך". ונשכתי מיד את השפתיים. והוא שתק.

ואז הוא אמר "אוי וֵויי".

הוא לא יכול היה לדעת על המותגיסט, על הקפיצה הקודמת שלי.

[המותגיסט הוא סיפור של לפני שלוש שנים. הייתי טיפשה מספיק לחלוק איתו בבוקר את מה שהרגשתי, וזה כל כך הפחיד אותו, אולי בצדק, ומשהו בו נסגר ונמלט אל מצודת המגן שמאחורי עצמות הלסת המתהדקות. אני התנפצתי על הרצפה כשהוא אמר "אוי לא" אחרי שאמרתי לו, אני חושבת שאני מתאהבת בך. בקול מסכן כזה, של גור כלבלבים שמחכה לעונש. והעונש מיהר לבוא]

חפונה בחיבוק של אשל, אחרי הקפיצה, חווה דז'א וו בגודל מדינת מונטנה (וקטלני לא פחות), ושבויה בו כל כך, שלוקח לי זמן לשים לב שזה קורה אחרת הפעם. הוא ממשיך לחבק כשאני קופאת, כשאוזלות לי כל המילים, כשאני הופכת לגוש דמוּם. והוא ממשיך לחבק כשהעיניים שלי מתמלאות דמעות. מאיפה דמעות, כל כך הרבה זמן לא בכיתי ככה, מקסימום בכי בעיניים יבשות, בכי שמסרב להודות בעצמו, בכי שזקוק לטריגר חיצוני, לסרט עצוב, לעבודת אמנות חודרת. ופתאום, הדמעות האלה, ואני יודעת שהן לא לגמרי מכאן.

ואני משתתקת ונסוגה למקום אחר.
והוא לא מרפה את החיבוק, גם כשאני מסתובבת ממנו, מפנה את הגב, נמלטת למאורה הפנימית שלי. בלי לדעת, הוא עושה את הדבר היחיד שאפשר לעשות כשאני ככה. מחבק, חזק. לא מניח לי. אומר, אל תברחי ממני. דברי איתי. והקול שלו אומר דברים גם הוא. והוא אומר, אני לא מאוהב בך, בשנה שעברה הייתי מאוהב בך. עכשיו אני פשוט אוהב אותך. דברי איתי.
(כן, גם הוא פחד להגיד. ואולי הדרמה הקטנה הזו בעצם הועילה לשנינו, וככה אני יכולה לנכות שליש מהבוז העצמי עליה. אולי כשהכל כל כך מסובך, צריך להתקדם בדרך של משברים קטנים, אם זה לא זורם בטבעיות. לא יודעת)

אשל, טיול לילי בנווה צדק.


לדעת ש
גם את ה
אי ש
למות שלי
אתה או
הב

ולאט לאט אני מפשירה בזרועותיו, המחבקות, האוחזות, האחוזות. זרועותיו החמות. הוא נשאר לצידי. זה אחֵר וחדש ובלתי יאמן, שהוא נשאר לצידי, שהוא רוצה להישאר לצידי. איתי. אותי. עם כל הסיבוכים וההסתייגויות וההתנפלויות והנסיגות והחששות וההגזמות והריקנויות והחרדות וההשגות וההחמצות וההתרחקויות וההתקרבויות והנוקשויות והרכויות וההתהפכויות וההישארויות וההיצמדויות והפחדים והנידחויות.

כמה שבריריות, ההתחלות האלה. האגו. הרגשות. כמה פריכות, כל הזמן על סף התרסקות.
למה זה צריך להיות ככה?