אני נחשבת אדם רב סבלנות. בעבודה, למשל, תמיד מתפעלים ממני, איך אני נשארת רגועה גם לנוכח הלקוחות הכי צעקנים, הכי מעליבים, הכי איטיים, הכי טיפשים.

אבל האמת היא שיש כפתורים סודיים שיכולים לקצר את הסבלנות שלי לכמעט כלום. טיפת זיעה שמזרזפת את דרכה במורד הגב, לדוגמא.

ובאהבה, אוהו כמה שהפתיל שלי קצר. רגע קט של תסכול, וכבר יש בי איזה חלק שעוזב וטורק אחריו דלתות דמיוניות. חלק חם מזג, שדופק לעצמו על שולחנות והופך אותם, מבלי שהצד השני נוכח או מודע לדרמה המתחוללת, כי כולה ביני לביני, ואו שאני נרגעת עד השלב שהוא מגיע, ואז נותרים רק רמצים של טינה, שיכולה להתמוסס בטיפול נכון, או שהדרמה מתעצמת, ואם הוא נכנס לתמונה ברגע הלא נכון, אז הוא על תקן רנטיסי מול עיני האפאצ'י שלי.

בימים עתיקים זה היה קיצוני יותר. למשל, אם הייתי עולה אונליין והאיש שאהבתי היה שם באייסיקיו, והוא לא אמר לי שלום, הייתי מנהלת איתו דוקרב סודי של סבלנות, מי יישבר ראשון. והייתי מתעצבנת באמת ובתמים, ומשוכנעת שזה בכוונה נגדי. לא יכולתי להפנים אמת פשוטה, כמו למשל, הוא בכלל לא הסתכל על האייסי שלו. הוא היה בחדר אחר, הוא דיבר עם מישהו. הוא עסוק. ווטאבר.

בזמנים ההם, זה כמעט תמיד היה מתפוצץ בסוף. לפעמים במכה ישירה, לרוב בפאסיב אגרסיב כזה, שהולך וצובר תאוצה ורק בסוף, כשהצד השני תוהה למה רסיסי גפרית וחומצה מתפזרים בחיקו, ואם ממש התעקש לחקור, בסוף היתה התפרצות. החלקים ההם התכווצו לאחרונה למימדים די נורמליים, למרבה השמחה.

אבל היום?
משהו בתוכי קצת מבעבע, בשקט.

הייתי חולה ככלב בבוקר. קיבלתי מחזור מהגרועים בתולדותי. (סיפור ארוך. היו שם גם חרדות ביצוע שקשורות למשהו אחר. קשה להפריד אצלי) אי שם בשעות הצהרים סחבתי את עצמי לשירותים ופשוט ביליתי שעה ביבבות כאב נוקבות, ואחסוך לכם את הפרטים הרטובים, אבל הבה נציין באנינות ששני צידי מערכת העיכול שלי היו מאוד עסוקים, ככה שאפילו לא הצלחתי לבלוע אופטלגין נוזלי.

חלשה ומותשת, בסופו של דבר השיא עבר ואני זחלתי מתחת למי המקלחת החמים, ואשפזתי את עצמי במיטה, ורק שעתיים אחר כך הצלחתי להתאושש מספיק בכדי ללגום מהאופטלגין, שתוך חצי שעה החזירני למוטב יחסי. (סיפרתי לו בצהריים). נחתי עוד שעה וחצי במיטה, ואז, כמו גיבורה סובייטית, הלכתי לעבוד.

[אז כן, החלפנו כמה סמסים תוך כדי, וסיפרתי לו כמה אני זקוקה לחיבוק. והוא ידע מתי אני מסיימת. ואפילו לא הרים טלפון לשמוע מה שלומי]
וכן, יש בי חלק שמבעבע, כאמור. על אש קטנה.

ויש את החלק האחר, שאומר, היי, תירגעי כבר, את עם הדרמות הגדולות שלך,
נו, אז מה. אז את לא יכולה לבטוח בו שתמיד יהיה שם בשבילך. אז מה? האם זה באמת קריטריון ראשון במעלה, אצלך? את עדיין תקועה שם? למה את לא מסוגלת לקחת ממנו את מה שהוא יכול לתת, לשמוח בו, וזהו? למה כל כך מסובך, לקבל אותו כפי שהוא?

[ואולי זה בגלל שבלילה הקודם חלמתי שהטלפון מצלצל, וזה הצלצול שלו. ואני אומרת הללו, ומישהי מדברת איתי, והיא אומרת, תשמעי, אני מצטערת, אבל הוא לא עומד בזה יותר, הוא לא יכול. ואני עושה את עצמי לא מבינה, אומרת לה, יש לך טעות במספר, את מי את מחפשת, על מה את מדברת, אבל שומעים בקול שלי שהוא רועד קצת, והיא חוזרת ואומרת: הוא לא יכול יותר. ואני שואלת מי זאת, כי אני מנסה לדלות, פתאום זה חשוב לי לדעת, מי מהנשים בחייו, והיא מתחמקת ורק אומרת שוב, הוא לא יכול יותר.

ואני עומדת בחלום עם השפופרת ביד, ולא יודעת אם אני מרגישה "אז שיילך להזדיין", או מרגישה "שיואיל להודיע לי פנים אל פנים", או רוצה לקחת מונית ולהתייצב אצלו, לכן אני תקועה כמו עציץ פלסטיק עם שפופרת ביד ושואלת את עצמי, אם זו תחושת רווחה או פחד, מה שאני מרגישה עכשיו.]



נווה צדק בלילה: צל קוצים על תריס.

כי היה יותר קל קודם, לדעת, למשל, שאם אני חולה ואומללה, אז אני צריכה לעבור את זה לבד וזהו. קשה פתאום להתמודד עם הצורך, שיבוא, שיתקשר, שיהיה אכפת לו. לגמרי בלתי נסבל, העניין הזה של הציפייה.

עוד יותר קשה:
לצפות, ואז להתאכזב.

[והכי קשה: להתגבר על האני הישן, להתנהג כמו אדם בוגר, שמַפנים שהצד השני אינו שלוחה שלו, אלא אדם נפרד עם חיים נפרדים, שלעתים זורמים במקביל, לעתים מתרחקים, ובכל אופן אינם עומדים לרשותי עשרים וארבע שעות. ושהוא אינו יכול להבין בטלפתיה לְמה אני משוועת ברגע זה ממש. כל כך מאוס, החלק הילדותי הזה שלי. מצד שני, גם המודעות הנחמצת לדפוס ההימנעות שלי - קצת קשה אז בורחים - לא בדיוק משמחת]