ישבתי במונית וניסיתי להבין למה הנהג מזכיר לי כל כך את סבא שלי. הוא אכן היה נהג מונית, וגם אותו אני זוכרת שחום וקמוט, אבל נסעתי כבר עם נהגי מוניות שחומים וקמוטים רבים, ואף אחד מהם לא הזכיר לי אותו. ישבתי מרוכזת במונית, וניסיתי להבין. אולי זה הריח? אבל הריח לא היה שונה מריחן של מוניות ישנות אחרות. ריח של עור מלאכותי שהזיע עליו עור אנושי וחלפו בתוכו מאות הבלי פה, שיעולים, עיטושים, התקפי קצרת, נשיקות, ריר, רוק, זום, זרע, פלוצים, פליטות של תינוקות, קיא של שיכורים, שיער, קשקשים.

לזמן מה, בין רמת אביב ליהודה המכבי, חשבתי שזו מידת הריווח של לוח המחוונים, שהיה שקוע ורחב במיוחד, כמו במכוניות משנות החמישים. אבל זה לא היה דגם כה יוצא דופן ולא היה בו כדי הסבר.

ורק כשהוא נתן לי את העודף, הבנתי שזו היתה הדרך בה החזיק את ההגה בידו השמאלית, מחוסרת האצבעות.

כמו סבא שלי. התנועה הזו, המכמירה, של היד הפגומה.

דיו, סבא, דיו!

הייתי עריצה בתור ילדה קטנה. נכדה בכורה, סחטתי את זכויותי עד תום. ראו את פניו. חציים צוחק, חציים מביט במצלמה ברצינות מודאגת. ושתי ההבעות מצטיירות בוזמנית על פניו, מסגירות אותו ברגע, את סבא יוסף שלי: ליצן עצוב.

כן, גם הוא, כמו סבתא סוניה, חזר משם, חזר איתה, חזר עם הזכרונות של מה שעברו שם, היא והוא.
כמו שני אנשים שונים, רמת ההתמודדות שלהם היתה שונה בדרכים רבות כל כך, אבל דרך המלך היתה זהה. הדחקה. עד כמה שאפשר להדחיק כשיש לך את שמך האל-אנושי חרוט בכחול על הזרוע, כמצהיר: היו שנים, שלא אדם הייתי, אלא מספר סידורי. כמה ספרות קטנות ודהויות, סימן הבשר להבדיל את אלה שנשארו אזרחי כבוד לנצח בפלנטת האפר, גם אם גופם שב משם.

סבא שלי אהב להצחיק, היה משתטה ממש בכוח, מוכן להגיד ולעשות הכל כדי לסחוט מאיתנו צחוק, כאילו אסור שתשתרר, ואפילו לרגע, שתיקה. (לפעמים, בעיקר כשאני קצת מבוהלת מקרבתם של אנשים חדשים ולא מוכרים, אני הופכת להיות די ליצנית בעצמי, ומרגישה, לרגע, קרובה אליו) היה לו פוקר פייס יידישאי כזה, שהיה עוטה על עצמו כשבא להצחיק, בעברית מעורבת ביידיש, מתחת לאפה של סבתא שלי, שהשגיחה עליו צמוד צמוד, שהוא לא פורק עול לגמרי. הוא אף פעם לא השתלט ממש על העברית. היו רואים ביחד סרטים ערביים, הוא וסבתא שלי, והיא היתה קוראת לו את התרגום בקול רם. גם היה לו מנוי לעיתון מבוגרים מנוקד בשם "שער למתחיל". הוא נשאר מתחיל כל שנותיו. (ואני, בתור הילדה הקטנה והטיפשה שהייתי, כואב להיזכר, התביישתי בגלותיות הזו שלו)

פעם, הייתי אולי בת שבע, חזרנו מטיול, הוא, אני, אחי. שירכנו דרכנו הביתה. הכרתי היטב את החצרות ואת הסביבה – זמנים אחרים היו אז, אנשים לא ידעו מה פירוש המילה פדופיל (לא שלא היו כאלה). החצר ההיא קרצה לי – תמיד היו בה חתולים. החלטתי לקצר דרכה את הדרך. בפזיזות של ילדים, אצתי רצתי לשם, ורק שכחתי להגיד לו. חזרתי הרבה לפני שהגיעו. הם התמהמהו עד כדי כך שהתחלתי לדאוג להם, כיאה לילדה אחראית שכמוני. אחרי חצי שעה הופיעו שניהם, סבא שלי סמוק ומתנשף. כשראה אותי בפתח הבית, כמעט השתבץ. הוא היה כל כך מרוגז, שבקושי הצליח לדבר. לרגע פחדתי שימות מרוב התרגזות. כשהיה מרוגז היו אובדות לו המילים בעברית (זה כמובן היה מצחיק מאוד בעיני הילדה שהייתי. ואין איך לסלוח לעצמי על זה).

[רוב חייו היה נהג מונית. את המונית קנו מכספי השילומים, בשנות הצנע הבריחו בה תרנגולות וביצים מהמשק של קרוב משפחה אל השוק השחור. בתמונות מהשנים ההן, יש לו חיוך ממזרי בעיניים.
הוא אהב לתת. היה איש נדיב. פעם, בשנות החמישים או השישים, פתח דוכן לגלידה תוצרת בית. אחרי כמה ימים הסתבר, שגלידה אין, והקופה ריקה. סבא שלי ריחם על כל הילדים שלא היה להם כסף, וחילק טעימות. זה היה סופו כאיש עסקים]

היה אסור להרגיז אותו, כי היה "חולה בלב". בגיל צעיר יחסית עבר ניתוח לב פתוח, שאז היה פרוצדורה חדשנית ונדירה ביותר, מעוררת יראה. הצלקת הגדולה, הבולטת, שעברה לכל אורך החזה שלו, צליל הנשימות השורקני, מגוון הכדורים הגדול שהיה לוקח בוקר צהריים וערב, הפוסיד שבגללו הלך כל הזמן להשתין, האצבעות החסרות בידיים (בזמן שוֹק קרדיאלי, דם אינו מגיע לקצות האיברים), ובעיקר, המבטים הנציים של סבתא שלי, שדאגה שהוא אוכל רק מה שמותר לו, לוקח את הכדורים בזמן, לא משתולל, לא צוחק יותר מדי, לא עושה שטויות. בדיעבד אני מבינה כמה פחדה שהלץ השובב ימות לה בין הידיים. עד מה שברירי היה מאזן האימה. הוא כיהן בתפקיד החולה בערך עשרים שנה. היא שמרה עליו מכל משמר. ואז היא חלתה בסרטן ומתה.

ואחרי שהיא מתה?

אולי מתבקש לחשוב (ולכתוב) שלבו נשבר בקרבו.
אבל זה לא היה ככה. הוא הוקף די מהר בנשים, מדהים מה גדול שיעור הנשים הפנויות על כל גבר בגיל הזה. היו לו גם מכונית ורשיון נהיגה, זה כבר הפך אותו לג'ון טרבולטה של גיל הזהב, והוא, שהשמחה שהיתה בו דוכאה כל חייו, התחיל לפרוח באמת. עם מסתמי הלב הדולפים שלו, עם כל ארסנל התרופות שרק הלך ותפח, יצא לריקודים כל סופשבוע, הסתובב עם אלמנות עליזות, ואחרי כמה שנים בהן התפרפר כה וכה, נהייתה לו אהבה חדשה. קצת אחרי שבעים. וכשהוא הביא אותה לפגוש אותנו, הוא זרח כפי שלא זרח כל חייו. וככה אני הכי זוכרת אותו: מספר-מתפעל מהמסיבה האחרונה שהלכו שניהם לרקוד בה.

(5.5 : היום יום ההולדת שלו. ושלה. תאריך שבחרו שני נערים, שלא ידעו מתי נולדו, כי לא היו הורים שיגידו להם. זכרם לברכה)