שנה, אה?

[114 פוסטים, 80000 כניסות, 188 מנויים. לא הייתי מאמינה, לפני שנה]
אני חושבת שאם הייתי קוראת אותי, הייתי מפסיקה. ואם גם הייתי מוכנה להקשיב, אז ככה הייתי אומרת לי:

כוס אמא שלך, זוש, חשבתי שיש לנו הסכם, שאת תמשיכי ותבַכּי את הבדידות שלי באופן שינעם לקרוא, והנה את קופצת ומפרה חוזה, ועוד בכזו בוטות. ולהגיד את האמת, זה משעמם לקרוא סיפורי אהבה, וההתלבטויות שלך, מה כן מה לא, מעניינות ת'תחת.

נון בית: התרגלת לטוב במהירות הטילון, זוש. היזהרי לנפשותייך.

(זה הזמן לברוח, לא? אני הודיני של חיי, נמלטתי כבר מכל מקום אפשרי, אם קראתם קצת, אתם וודאי יודעים)


חלק מסדרת רק-רקבת: (תחנת האוניברסיטה) שאריות של חורף ואנחות מדומיינות של עצורים.

לברוח ממה?
מהאושר שלך, זוש. מגעיל לקרוא. סמיך ומתוק מדי, כמו סירופ נגד שיעול.

(מילא מגעיל לקרוא, אבל כמה מפחידדדד להיות בתוך זה, נדמה לי שאת עדיין מחשבת את קיצך לאחור, אי שם בפינה. אני צודקת?)
אבל בעיקר, לברוח מהאפקטיביות של הזעיר-הצלחה. אני עדיין זוכרת זמנים בהם לא לקחת את עצמך ברצינות. לפחות מחציתך היתה עשויה אירוניה וספקנות. בזמן האחרון נדמה לי שאת לגמרי מאמינה לכל מה שאת כותבת על עצמך, וזה מחליא.

לברוח לאן?
הרי את מכורה, יקירתי ההוזה. מכורים לא יכולים להתרחק מהספּק (המהיר, הא הא) שלהם. יש רדיוס תנועה אפשרי, יש זוויות שעודן עובדות, אבל הרצועה, הו רצועת הזהב משובצת אבנים טובות, איך תסכימי להשיל אותה, כאחת החתולים, כאחת האדם?

לברוח מתי?
עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי ואת תטבעי במדושנות העונג העצמית.
קומי, קומי כבר אני אומרת.

לברוח עם מי?
תפסיקי. את יודעת שלברוח אל -, עוד אפשר ביחד. לברוח מ -, זה רק לבד, כי כל אחד בורח מהמ - הפרטי שלו.



נו, את עוד כאן?
כן. הרגליים כל כך כבדות פתאום.

(זו היתה ונשארה הבעיה הגדולה שלי. אני לא יודעתto let go כמו שצריך. אני הממיר הקטליטי, ודלק הבריחה, לעשות ממנו תמרור אזהרה עגול זרחני וגדול, לבלוע שלוש פעמים ביום עם כוס מים)

עכשיו היא תשתוק.
תורי:
אני שמחה בשנה שהיתה. שמחה בכם. שמחה בי. שמחה להביט אחורה ולומר,

זה? במו ידיי (עם קצת עזרה מאנשים יקרים).

הפכתי מהר מדי ל"תאגיד זוש", ואיבדתי חלק מהאינטימיות שהיתה כשהסתובבו כאן פחות אנשים. וזה חסר לי, למרות שאת אהבתכם אני ממשיכה להזריק יום יום. נשבר לי מעֶגל הזהב של הפופולריות.

עיצרו את ישרא, אני רוצה לרדת.



אני עומדת לנגוס בעוגיה ההיא. לקטון חזרה.
צעד ראשון הוא צעד אחורה. לא להיות תקשורתית בכל מחיר. לא לדבר אל כולם.
זה לא שאני יודעת מה יהיה, אני רק יודעת שיש לי צורך לשנות. תרצו, תישארו, לא תרצו, גם טוב.

בלי סתימות קשות, כמו שאומרים באנגלית.
(נדמה לי שתהיינה יותר עבודות ופחות מילים. אולי)

יהא אשר יהא.

הנה, אני משחררת עצמי מכלוב הזהב הנדיב, פותחת את הדלת - - -

נתראה. בחיי.

(ותודה. תודה לכם, בירוק מלבלב וסגול ג'קרנדה שובה לב).

(ויש גם הבהרה, בעקבות התגובות: זו לא הודעת עזיבה, זה יותר טקס גירוש לחלק שבי שחש מחוייב כלפי מישהו מלבד עצמי, בכל פעם שאני כותבת פוסט. כי ככה זה [אוקיי, ככה זה אצלי] כשיש כל כך הרבה מנויים, את אומרת לעצמך, נו טוב, לא נביא אותם לפה על כל שטות, נחכה שיהיה משהו חשוב להגיד. אבל מה, אני, יש לי גם הרבה דברים לא חשובים להגיד, והנה, אני מתכוונת לנכס לעצמי את חוסר המחוייבות לקהל בעת הקרובה, ולא מפני שלא אכפת לי ממי שקורא, אלא משום שלאחרונה היה לי אכפת מדי)

(יא אללה, לכי כבר!)