[בפעם הראשונה שנגע בי, הניח את אצבעו החלקלקה בין רגלי ולא הזיז אותה כלל.

הדברים מהם עשוי הרטוב (נשיכות צואר עמוקות, נשיפות אוזן שטחיות, מפגשי שפתיים רכים-שואבניים, ליטופי קצה אצבעות, שריטות עדינות, עיסויים מרפרפים, גרגור גרוני נמוך, אפילו מבטי חיבה), הוחלפו בנדיבות עד אותו הרגע,

וזה הספיק לו, לאגן, שמיד הפעיל עצמו בתנועות הנצחיות של אישה (קראתי את זה פעם בספר שנקרא "לוליטה ממנהטן", פורנו רך למתבגרים. בדיוק סיימתי את כיתה ו' ומאוד מאוד רציתי לדעת מהן התנועות הנצחיות של אישה).

אצבעו היתה השמש, (התודעה תמיד בתפקיד האינקוויזיציה),

ומבפנים לחשה אסטרונומית של חללים פנימיים,

הוו, נוע תנוע, נוע תנוע, נוע, תה נו אה, נו אהה, נו, אההה, אההההה.

כך לומדת השמש את הכיוון ואת העוצמה ואת המהירות,

בישירות הפשוטה, השמחה, זו שאינה נזקקת למילים,

זו שהמילון שלה עשוי פריזמה של אנחות משוברות]

 סטורנידאה אשליוזה דרך זכוכית מטבח, עם ידית של ספל, געגוע לדפי אלתר, והערצה מהורהרת לג'ורדנו ב.

(קונטרה-מחשבות אחרות שחלפו בסך, בשורות קצרות שבשום אופן אין לכנותן שירה:)

התקווה הוורודה הלחה היא השקר הגדול ביותר.

(הערה לקיזוז: אחרות אינן חפות)

אנו מניחים לזה לצמוח בחלל הפה,

סביב אמייל סדקדק של שיניים,

בכיסי חניכיים נָסים ממתווי טוחנות

במהירות של מיקרון אחד לשבוע,

זה מתגנב בפאטינה מלבינה על לשון,

מול חלקת תבניוֹת שִקעי חיך טבוע:

רסיסים זעירים עד פליאה

שנוֹרקוּ כשאמרנו כך או אחרת

הם הדבר האחרון שנשאר

לדראון. אולי קצת למזכרת.