(אני שונאת ראשי חודש, כי כל מה שכתבתי קודם נעלם כמו לא היה מעולם)

לפני שנים רבות, בארץ, או אולי רק בעיר רחוקה, היה לי איש שעבד בספריה. ערב אחד, כשחזר הביתה, סיפר על זו שאיבדה. בספריה, כידוע, מופשטים הנכנסים מנכסיהם החומריים, מלבד אלו ההכרחיים, ומשאירים אותם במלתחות. (השואה אולי מתבקשת, אבל לחלוטין אינה נחוצה)

זו שאיבדה מצאה עצמה בספריה, וארנקה לא איתה. הסתובבה שם זמן מה וחיפשתהו, מבטה פרוע במקצת. הארנק לא נמצא. או אז נעמדה האישה באמצע הספריה (מקום מהוסה למדי, שמדברים בו בלחישות) והחלה לצעוק בקול גדול, נואש, מלא תחינה: "ארנק שלי, בוא אלי, ארנק שלי, בוא אלי".

וכל כך יפה היה סיפור זה בעיני, שמיד ניכסתי לעצמי את הבוא אלי.

כפולת דפים מהפנקס. ככל שהשנה התקדמה, כך הוא נהיה יותר ויותר עמוס וצפוף.

היום בצהריים גיליתי שהפנקס שלי לא בתיק. הפנקס. זה שכל הרעיונות לעבודות, הערות שוליים, הארות, וקשקשת חסרת פשר חיים בו בערבוביה. אצלי בתיק דברים תמיד נמצאים בתאם הקבוע, אני נוטה להיות בלתי מאורגנת באופן כללי, וזו הדרך היחידה שלי למצוא את מבוקשי במבוכים חסרי התקווה של מפוזרותי. (יש לי תיק עתיר תאים, תיק יד גברי, משום מה לא מייצרים תיקים מרובי תאים עבור נשים, פן תמלאנה אותם באבזרי איפור ותצאנה לכבוש את העולם). בקיצור, הפנקס לא נמצא בתאו, זה שהוא חולק עם היומן. חיפשתי ליתר בטחון באופן יסודי בתיק כולו. כלום. עודדתי את עצמי מן ההיסטריה הרגעית במחשבה שהוא כנראה בבית, אולי הוצאתי אותו כשהכנסתי את קלטת הוידאו? כן, כנראה. (מאמצים כנים נעשו להשתיק את קו המחשבה: אולי נפל אתמול במונית? בשיעור? נגנב מתא ההלבשה, בחנות? בחומוסיה?)

חזרתי הביתה, והוא לא נמצא על ערימת הניירת שפעם היתה שולחן. ולא במרפסת. ולא ליד המחשב. ולא ליד המיטה. ואני נלחצתי, אבל לגמרי.

הרגשתי אבודה. התחלתי לקרוא בקול, "פנקס שלי, בוא אלי, פנקס שלי, בוא אלי", בעוד אני הופכת את כל הניירת (אידיוטי לחלוטין, אין סיכוי שהוא היה נמצא בשכבות הארכיאולוגיות של הניירת מפברואר, לדוגמא). ממש הרגשתי איך הלב שלי מאיץ והנשימות מתקצרות. מבט במראה: אישה מבוהלת מאוד ניבטה בי ומשכה בכתפיה בצער, כאומרת, הלך עליך. (בטון בוגר אמרתי לעצמי, זה רק פנקס, את תחיי. בטון פחות בוגר כמעט הכנסתי לעצמי סטירה).

לקחתי את עצמי לשבת על המיטה, לנשום עמוק, ולעשות שיחזור של זירת הפשע. שאלתי את עצמי בקולו העבה של רפי גינת: "זוש, מה עוד עשית אתמול? איפה היית?" אחרי רבע שעה מאוד ארוכה זה בא לי פתאום. אולי בשקית הנייר, של הגיבויים, שנסחבתי איתה אתמול?

ואכן, שם היה הסורר הקטן. חיבקתיו חיבוק אמיץ תוך שאני מכה קלות בישבנו וצועקת "עוד פעם תעשה לי ככה, ואני הורגת אותך!". הבטחתי לעצמי לגבות אותו מיד (בטח, בטח. מה זה מיד, ברגע זה ממש. יחד עם הגיבוי להרדיסק. אהה)

היתה פואנטה לכל הסיפור הזה, אבל שכחתי אותה. פואנטה שלי, בואי אלי, פואנטה שלי, בואי אלי!




ובמסגרת פינתנו האקראית, "שלטים שאהבנו": מלפפון טעם גמדי. עוד לא יצא לי לטעום טעם גמדי. נשמע מסקרן. שימו לב לאותיות הקטנות: "גידול ושיווק תוצרת חקלאית אקזוטית", מלפפון זה אקזוטי? איפה, בתחת?