משהו בי מתקומם כשאני מתיישבת לכתוב תמורת כסף. משהו לוחש לי "זו לא את". ואני לא באמת מצליחה לברר ביני לבין עצמי, אם זו אמפליפיקציה פשוטה של חרדה, מחסום שיש להתעלם ממנו, משהו שגודר אותי מלפרוץ אל המרחבים של פרנסת המילה הכתובה, שכל כך הרבה אנשים מתעקשים שאני צריכה לצאת אליהם; או אולי מדובר בתחושה אמיתית, בהתנגדות פנימית להזנייה המובנית בכתיבה שכזו, שלעולם לא תהיה בדיוק כפי שאני רוצה, שלעולם תושפל ותונמך (לאו דוקא על ידי גורמים חיצוניים. ייתכן מאוד שזו צנזורה עצמית מראש) –

שהרי כתיבה למפלצות הרייטינג מצייתת לחוקים מסוימים.

אני באמת לא יודעת.
אני יודעת שבמהלך השנים שאני כותבת ברשת, הציעו לי כמה וכמה הצעות, לכולן סירבתי, פרט לאחרונה, שקסמה לי משום התחום שבו התמקדה. אבל כשהתיישבתי לכתוב, גיליתי שאני בעיקר מתופפת על המקלדת בעצבנות. שאין לי מה להגיד, כשהאמירה שלי אמורה להתנסח באופן פחות מאישי לחלוטין ולקהל שאני אפילו לא מצליחה לדמיין, ומה שאני מדמיינת מוטב שלא להגיד בקול רם, ואולי – אם נלך על התיאוריה הראשונה – אולי הפחד משתק אותי.
מה שזה לא יהיה, כל מי שאי פעם אמר לי "את צריכה לכתוב ספר" "את צריכה לכתוב בעיתון", תמיד רציתי לרוץ אחריו, למשוך לו בשרוול, ולשטוח בפניו את כל רקמת החרדות, הטענות וההסברים המלומדים, שבגינם אני משוכנעת שהוא לגמרי טועה.

אני עושה עכשיו ניסיון ראשון, קשה כשאול, מבחינתי, לצלוח את ההר הזה. הצעדים הראשונים כללו לילות בלי שינה והתקף הקאות. הרפיתי קצת מעצמי, ליחששתי באוזני הממאנת, "תכתבי. מקסימום, לא יאהבו. מקסימום יגידו לא. ביג דיל". גירדתי שאריות של אומץ בכפית ויצאתי לדרך. וויש מי לאק. או כשלון. בחיי שאני לא יודעת מה אני מעדיפה.

רק-רקבת: גותיקה ישראלית 1

יש לי טענות תמידיות כלפי היצור הערטילאי, המוזה, שבמקרה שלי הוא זכר, (כמו כל הדברים שאני לא מבינה עד הסוף), וקוראים לו מוסא. מוסא הוא אחד העצלנים שבהם, וקפריזי לא קטן. יחסי השנאהבה בינינו נמשכים שנים. גם למוסא יש מדי פעם תקופות שבהן הוא יותר נוח לציבור, ואז אני מצליחה להחמיק קצת כתיבה. הוא אוהב אותי במצב הדמדומים הזה שבין הכאב לאושר, כשאני לא עמוק בתוך אחד מהם, אלא מונחת בשטח ביניים, פנויה להרהר את עצמי למוות ולכתוב, לכתוב, לכתוב.

האם הכתיבה עצמה גורמת לי אושר? לא ממש. אבל יש סיפוק שבא לפעמים אחרי שאני כותבת משהו טוב. זה לא קורה הרבה, אבל כשאני כותבת משהו באמת טוב, אני לא צריכה שיגידו לי. אני יודעת בעצמי, לפי התחושה ההיא בבטן. לחוות הדעת אני נזקקת במקרים הגבוליים, שהבטן ריקה, אבל אני לא לגמרי בזה לתוצר הסופי, ואז בנרעדות מסוימת אני מזמנת כמה בעלי דיעה, לחוות אותה.

בעיה של הבלוג: הפירגון. זו לא בעיה במישור האישי. להיפך. זה מאוד נעים לי, ובכל פעם שאני דולה לעצמי פה מנה מבאר הפירגון העמוקה, אני נרעשת מחדש מהקלות הזו שבה ניתן לתת ולקבל אהבה במדיום הוירטואלי. נרעשת לטובה. חבל שבחיים זה לא כזה פשוט.
 

רק-רקבת: גותיקה ישראלית 2

אבל מבחינת הכתיבה, אני מרגישה לגמרי לבד. נטולת פידבק מקצועי. חסרת ביקורת בונה, שתבחין במבני עומק וגם תרד לחייהם של פרטים שוליים, שתשלח אותי לקרוא דברים רלוונטיים, שתדע להלקות לא פחות מאשר ללטף. כבר שנים אני כותבת וחסרה את הפידבק המקצועי. חיפשתי אותו פה ושם, למשל בפורומים של כתיבה – וקיבלתי בעיקר הערכה אבל פחות מדי פירוט ופחות מדי ביקורת אמיתית, לגופו של טקסט. אני צריכה את זה באחד על אחד, ממישהו שיש לו חשק אמיתי לעזור, אוזן חדה מאוד, וידע רב, יחד עם היכולת לשים את האצבע על הדברים, ולהסביר אותם כך שאבין.

לא קל למצוא מישהו כזה. או מישהי כזו. יש הרבה יותר כותבים מעורכים, והמעטים שישנם, מבוקשים ועסוקים מאוד, ולמה שיקדישו דוקא לי זמן, במיוחד בשל החששנות הזו שלי, המעצורים, שיכולים להיות משחק די מפרך עד מתיש לפעמים. בעריכה יש הרבה נתינה, אני חושבת שזו הסיבה שהיא נדירה יחסית. אתה נותן הרבה מאוד מעצמך לכותב, ומקבל, מה אתה מקבל בתמורה? (אה, אבל אולי זה לא רעיון טוב לרפות את ידיהם של מי שכן חושבים שהם מתאימים למלאכה. וזו מלאכה. במובן של עבודה שחורה)
זה סוג מאוד ייחודי של מערכת יחסים. אני תוהה, אם אני צריכה להתנהל מול עורך כמו אל מול סמכות גבוהה משלי, או שזה יעבוד גם אם יקרה בגובה העיניים. תלוי אישיות משני הצדדים, אני מניחה. הסיכוי שזה יעבוד לא גדול: צריכה להיות הערכה הדדית גבוהה מאוד, וגם התאמת טמפרמנט. כמעט כמו בן זוג, אלא שבמקום לעשות אהבה, עושים מילים.

ולמה אני צריכה את זה?
אולי מפני שאני מרגישה שאני נסחפת ומאבדת כיוון, וזקוקה למגדלור. אולי מכיוון שהתחיל לגרד לי באצבעות שוב, וזה הגירוד הנדיר מכולם, ההוא שאין לנקוב בשמו.

כן, זה מכרז. אם יש מישהי או מישהו שחשים שזה מתאים להם, הם מוזמנים לכתוב לי.

(וכרגיל, לא הייתי ברורה. כן, אני מתחילה לכתוב באתר של NRG שעולה הערב, אבל לעריכה אני זקוקה למטרות אחרות, למשהו שהתחיל להסתובב לי בראש בשבועות האחרונים, ואני רוצה סלאש מקווה להתיישב לעבוד עליו ברגע שתיגמר תקופת ההגשות)