| 6/2004
על הסכין
(לעניין המכרז: ההיענות הרבה תפסה אותי לא מוכנה, אני רוצה לחשוב על זה השבוע. תודה לכל מי שהציעו. זה מחמיא לי, קודם כל)
כאב לי הראש, אז קיבלתי אישור מיוחד מאחראי המשמרת לעשות הפסקה של עשרים דקות במקום חמש עשרה, ונחפזתי אל בית המרקחת, שמרחקו כארבע דקות הליכה. כשיצאתי מבית המרקחת הייתי מרוצה, זכרתי לקנות את הסבון המיוחד שלי, ואוטוטו אלגום משיקוי האֶלים המריר, אופטלגין נוזלי. כבר החשיך, רוח נעימה התהלכה במעבר בין שני הבניינים, איזור מקורה שמתפצל מן הכביש הראשי אל שתי מפלצות הבטון, זו שאני עובדת בה וזו שבה בית המרקחת. במרחק מה שמעתי חבורה של נערים, שקודם היו איתי בבית המרקחת, חיפשו מֶנטוס ונענו שאין. הם פסעו מאחורי, משתייכים לתמונה הכללית במידה כזו שלא הקדשתי להם תשומת לב מיוחדת, לקח לי לפחות דקה של הליכה שאננה לפני שהבחנתי שהם מדברים עלי. ליתר דיוק, דנים באופציה הקוסמת לחטוף לי את התיק. אני קורבן מושלם. אישה, חלשה, (שמנה מכדי לרדוף או לברוח), ונדמה לי שנשרכתי בנִרפות כללית כזו, שקועה בכאב הראש.
הם עדיין לא הגיעו לגיל המפחיד באמת, שבו מסוגלים לָכּל ופוחדים מכלום. בני 13-14 לכל היותר, ארבעה או חמישה, לא הסתובבתי לספור. משהו בשכמות שלי התקשח כשהבנתי שהם מדברים עלי. הספקתי לשמוע אחד מהם אומר שהיה עושה את זה, אבל הוא פוחד להיתפס. השאר היה קצת ממולמל, אבל כנראה שהטיעון הזה סיים את הדיון. כמה צעדים אחר כך התפצלתי מהם ימינה, במדרגות לכיוון הלובי המואר, המוגן, של הבניין בו אני עובדת. (תחושת הבטחון חזרה פחות או יותר באמצע המדרגות, בעצם). הם צעקו לעברי איזה עלבון. גבי המשיך להתרחק מהם בקצב קבוע, עד שהגעתי אל הדלתות, ידי החליקו את כרטיס העובד בחריץ הנכון, והתוך הצהוב, הממוזג, מילט אותי לתוכו.
אבל היתה הדקה וחצי הזו, שבה התקיימה אי שם בחלל שמאחורי ראשי האפשרות שהם יחליטו להתנפל עלי. ובלחיים, במקום שנשמר הרוק המופרש, נקווה הטעם המתכתי הדק של הידיעה, שאי שם במרחב אחר, נערים בוגרים יותר, כביש שומם יותר - אי שם במרחב התקיימו אפשרויות תיאורטיות מבעיתות, שאין דרך להימנע מעצם הישלפותן ממאגרי הזכרון הקולקטיבי. בתפאורה הנכונה, כשאת בחורה, כל מקום בעולם יכול להיות הסנטרל פארק (כן, היא עלתה לי לראש לשבריר. אבל לא כתבתי יער).
והיתה הסכין. ידי הימנית החליקה מאליה אל הקת, ממששת, מתנחמת בטקסטורה הגבשושית המוצקה, החשאית, הבטוחה בעצמה, של הקת.
היא זעירה. אינה נשק הרתעה או איום. זו אינה סכין ששולפים אל מול עיניו של תוקף, בתקווה שהנצנוץ המאיים של המתכת (ואולי טרנטינו יצרף גם אפקט קולי של זמזום הלהב) יגרום לו לחשוב פעמיים. זו סכין לחתוך בה בהרף עין מהיר, כציפורן חתול, את מי שהסיטואציה מביאה לכלל מרחק והזדמנות. אנשים חלשים השולפים נשק קר עלולים במהרה למצוא את הנשק הזה מופנה נגדם, ולכן חשוב כל כך בנשק מהסוג הזה, שהוא יהיה קטן מאוד, כמעט בלתי נראה, ואפקטיבי מאוד.
ידיד השיג לי אותה במחיר מציאה. יפנית. איכותית. לא צעצוע. היא נקנתה בתקופה בה גרתי בדירה תלאביבית שהכניסה אליה היתה דרך שביל צדדי, שהיה חשוך ומאוד לא נעים בשעות מסוימות של היממה. התאמנתי רבות על שליפה זריזה, ממצב מקופל בתיק (יש תא שמוקדש רק לה, כדי שלא ייצא שברגע הגורלי אני שולפת טמפונים להגנתי) ועד מצב להב ניצב ונעול, הקת אחוזה בבטחה בכף ידי. (מתבקש להוסיף איזו קריאה בנוסח קונג פו, אבל אני מתאפקת)
ובעיקר היא שם למען תחושת הבטחון שלי. תחושה ותו לא. אני גיבורה גדולה בקטע הזה, גיבורה מילולית, אבל סביר שאם אי פעם יבוא רגע אמת, למרות האימונים המוקדמים, אני פשוט אקפא.
[וישנם גם מצבי הביניים לתהות אודותם. למשל, הערב. ונניח שהיו שודדים אותי. האם זה מצדיק שליפת סכין? האם זו הגנה עצמית? האם יש דרך לדעת אם תוקף שנלהב מהצלחתו "יסתפק" במה שהשיג ויימלט? האם שליפת סכין היתה מחמירה את מצבי אם הייתי נכשלת להגן על עצמי? סביר שכן. ונניח תסריט "אופטימי", בו חתכתי עמוקות אחד מהם והשאר נמלטו, איך הייתי חיה עם הידיעה שפצעתי אדם? עם זכרון הדם הניגר? האם הייתי תופסת את עצמי כגיבורה או כרוצחת? ומה היתה חושבת המשטרה? ומה היו חושבים הוריו של הנער? ואיך היה הזכרון מסתדר עם הרציונל?]
ברוב החישובים שאני עושה, הסכין יוצאת מיותרת. ובכל זאת, ברגעים המאוד בודדים שם, כשההצעה לשדוד אותי נדונה בשוויון נפש מרחק כמה מטרים מאחורי גבי, כפי ששוקלים הליכה להצגה יומית, ידי הימנית התגנבה מאליה אל התא הקדמי, בו היא מתאחסנת, ואני הרגשתי קצת יותר בטוחה. לא בהרבה.
(ובימי שלום? בימי שלום אני פותחת איתה שקיות במבה. באמת)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
