(או: הפוסט האחרון בענייני אקטואליה שאכתוב כאן, כנראה. מעכשיו רק חומר נקי, גם אם אני מייצרת מעט ממנו לאחרונה. נדמה לי שהתחלתי להתאושש מתקופה קשה)

רשת חברתית היא עניין ממכר. כשחושבים על זה, עד כה לא היתה ממש בארץ רשת חברתית מוצלחת למבוגרים, ובעברית. אולי לכן הקפה, הרשת החברתית ה"עסקית" של הדה מארקר, הצליח ליהפך לכזה באזז. אני לא יודעת כמה אנשי עסקים יגיעו לשם (השמועות אומרות שהם כולם ממש עסוקים בעסקיהם), אבל בינתיים מהגרות לשם בהמוניהן ברנז'ת הפרסום (אני יודעת, לא אומרים איחסה על מה שמביא לאנשים אוכל) וברנז'ת התוכן.

(גילוי נאות: אני עובדת באותה מערכת ממנה יצא הקפה. גילוי עוד יותר נאות: אבל אני חולקת על הבחירות הניהוליות שלהם. אני מבינה את הסיבות להן, אבל לדעתי הן מעידות על חוסר הבנה באופן ההתנהלות מול משתמשים באינטרנט. אין לי כל יכולת להשפיע שם על משהו, אני רק עוד משתמשת קטנה. פתחתי דף מתוך סקרנות, ונסחפתי פנימה).

וזו החביבה עלי מתמונות כינרנט. גדעון ו., חתיך רציני בדרך כלל, יצא בה קצת חייזרי. הכל בגלל בועה קטנה.

נראה שהקפה מצליח, והאווירה בו לא רעה. מהבחינה הזו צודקים מנהליו: יש בזה משהו נעים כשהרוב מסתובב בשמו האמיתי, כולל תמונה. אבל זה שככה יותר נעים לא אומר שצריך לכפות על מי שלא נוח לו עם זה. אני חושבת שאם יוצרים נורמה, הרוב יציית לה, ומי שלא – יש לכבד את בחירתו. אני גם לא אוהבת את צִנזור הפוסטים שידוע לי שהיה שם בעבר. כאמור, מערכת חדשה, ויש לקוות שמנהליה לומדים.

פתיחתו של הקפה שלחה את המתחרים למירוץ פיתוח רשתות משלהם. היתרון של הקפה: הקהילה מתגבשת ומתעבה בינתיים. (ולטובת מי ששואל מה יש בקפה או מה זה בעצם רשת חברתית: יש שם דף משתמש בסיסי ובו פרטים, גישה לבלוג ולגלריות מולטימדיה של המשתמש (אם הוא בוחר לנהל כאלה), אפשרות לצ'אט עם משתמשים אחרים ואפשרות לשמור משתמשים אחרים כ"חברים" ולהתעדכן בתכנים שלהם) גם אנשים שהבלוג העיקרי שלהם נשאר בחוץ, דוגמת כמה וכמה ממשתמשי רשימות, פתחו בלוג שם והם משכפלים לתוכו את התוכן מרשימות.

גם אני פתחתי בלוג בקפה. לא במקום זה שכאן, אבל כבר זמן מה אני חשה בדיכוטומיה בין רוחו של הבלוג הזה לבין הצורך שיש לי מדי פעם לעסוק בענייני דיומא. והפוסטים הללו לא באמת התאימו אי פעם לזרימה (אשכרה השתמשתי במונח זרימה! אוטוטו אלבש לבן) שלי כאן, ונדמה לי שאפילו שיתקו אותה.

ולכן, בניגוד לאחרים, אני לא משכפלת אלא מפצלת: כאן נשארת זו ש. אני אוהבת את ישראבלוג. הקפה, אגב, הוא הזדמנות מעולה לגלות איזה מלך יריב וכמה חופש הוא הותיר למשתמשיו, בתבונה רבה. אבל, למרות הסתייגויותי מהקפה וממידת החופש הפחותה השוררת בו בינתיים, יש בו גם הרבה מאוד דברים  טובים מספיק בכדי למשוך אותי לשם יומיום.

יש משהו ממכר ביכולת לראות מי ביקר בדף שלך, במובן של מי האדם, במקום לראות רק מה הלינק ממנו הגיע (שזה מה שרואים בעלי הפרו בישראבלוג, בסטטיסטיקות). גם כשזו דמות בדויה (לא להתבלבל: גם בקפה ניתן לפתוח דמות פיקטיבית לחלוטין. ואפשר לקרוא תכנים מבלי להירשם לקפה. ההרשמה היא רק למי שחפץ להגיד, או רחמנא ליצלם, לפתוח דף בעצמו)

במובן מסוים, המדיניות של מנהלי הקפה, לנסות ולכפות הזדהות על המשתמשים , נראית כמו הליכה נגד הזרם, במהות הבסיסית של האינטרנט כפי שהכרנוה. אלא שבאופן מצער, זה לא בדיוק ככה. אם תשימו לב, הולכים וגוברים לאחרונה הקולות והמקומות בהם יש להזדהות כשמשתמשים, והולכות וגדלות כמויות המשתמשים שמוותרים על אלמוניותם בשמחה (הייתי בכינרנט בדיון של דב אלפון על המגמה המערטלת ברשת. מפחיד).

אישית, אני לא מבינה את זה, אבל אולי אני אישה של הרשת הישנה. אני יכולה לראות את היתרון שבניהול שיחות מול אנשים מזוהים, ואני אפילו נהנית, כאמור, במקום כמו הקפה, אבל חושבת שבדמויות בדויות יש קסם רב, והנה, פתאום אני מוצאת את עצמי מתייחסת אליהן כמעט בנוסטלגיה, משל מדובר במשהו שעומד להיכחד מהעולם. ובל נשכח גם שלרוב, מי שיש להם עניין בגולשים מזוהים הם תאגידים, שיש להם מה להרוויח מזיהוי המשתמשים. ותאגידים הם מתועבים בהגדרה.

מעניין,  שהקפה נפתח לקהל הרחב בדיוק בתקופה בה הוכרז על מותה הרשמי של אודיגו, (דבורית הספידה אותה כראוי, וגם היא מקוננת על אובדן האלמוניות. את הקוסם, למשל, פגשתי באודיגו. ועוד כמה אנשים יקרים). יש לי הרגשה שרשת חברתית היא גם מקום מצוין לעשות בו את מה שהיה נהוג לעשות באודיגו, נו, אתם יודעים על מה אני מדברת. שיחות אינטלקטואליות, כמובן. משהו בסוג התמונות שמעלים חלק ממשתמשי ומשתמשות הקפה מראה שאכן – התרגיל הוא אותו תרגיל, זו רק רמת החשיפה שהשתנתה.

פתיחת דף בקפה שולחת אותי למצב קיומי מאוד מוכר: הגעה למקום חדש, וחיפוש אנשים שאני מכירה, כדי לא לעמוד לגמרי לבד בפינה (למרות שלפעמים אני בדיוק במוד של לעמוד לבד בפינה ולהתבונן. אין כמו פינות, להתבוננות).

מבחינתי זה תמיד עניין. נגיד, לבקר בדף של מישהו שאני קוראת ומעריכה מזה זמן מה. להציע לו חברות? לא להציע? האם הוא ייענה או לא? לשמחתי, הרוב נענו. הסנובים היחידים בינתיים הם איתי בנר, תומר ליכטש ויובל דרור. לעומתם, יוסי ביילין הסכים. משעשע, תודו. חזרה לילדות ולמבחני הפופולריות. וזה עוד לפני שאזכרתי את הכוכבים (דרך לתגמל אנשים על תכנים מעניינים, ומובן שהמירוץ אל הכוכבים בעיצומו, ממש כמו בגן נאווה).

ולפעמים אני רואה כל מיני אנשים מוכרים שביקרו בדף שלי ולא הציעו לי חברות, ונשארת עם התהייה, האם הם התביישו, כמוני, או שאני פשוט לא מספיק טובה בשבילם? אח, הסריגה בחושך, התגעגעתי אליך. זה עניין שקשור לחוויית המשתמש בכניסתו לרשת חברתית: מדובר בחווייה של בדידות ושל ניכור, בהתחלה. צליחת השלב הזה לא מובנת מאליה. (ובמחשבה מערכתית, נראה לי שיש דרכים להקל עליה).

פתרתי אותה כשמצאתי את האיש הראשון שהכרתי (חנן כהן), ודרך רשימת החברים שלו מצאתי כמה מכרים, וברשימות החברים שלהם מצאתי עוד כמה. להיפך, לפעמים אני בודקת מי הצטרף לאחרונה, ואם אני מזהה מכרים אני מיד מציעה להם חברות, שלא ירגישו בודדים J

אז אם מתחשק לכם, אתם מוזמנים. ואל תשכחו לתת לי כוכבים!

(ואני מקווה שפה יתאפשר לי עכשיו לכתוב יותר, דווקא בגלל החלוקה. וגם בגלל העובדה שנראה שהמשבר האחרון מאחרי)