(מי שהגיע לכאן מעכבר העיר – אני מתנצלת, תפסתם אותי באמצע איזה עניין בוער, וממילא בדיוק אזלו השמפניה והסנדוויצ'ונים הקטנים עם הסלמון והעירית. אתם מוזמנים להצטרף אם זה מעניין אתכם. אם לא, אתם מוזמנים לעיין בדברים קודמים שכתבתי, המופיעים בקישורים משמאל)

מחאה. כן. אני.

מוזר, לא? במיוחד אחרי יום כל כך מתיש רגשית.(אבל על הרגשי נתעכב בפעם אחרת, אני באמצע הפגנה, 'תם לא רואים?)

את השם, סלון הדחויים, בחרתי לא במקרה. המקום בו אני לומדת מזכיר לי מבחינות מסוימות את ההתנהלות השמרנית של האקדמיה, דינואור עתיק. זה אירוני, כי המהלכים שעשה השדה האמנותי מאז ועד עכשיו היו אמורים למוסס לחלוטין את מבני הכוח הישנים, אבל לא, מסתבר שהם עדיין איתנו, רק עברו אדפטציות המתבקשות מרוח הזמן. (אוקיי, וזה אירוני גם משום שהדבר האחרון שעושים במדרשה זה ללמד איך לצייר, במובן האקדמי)

זה מתבטא בצורה הכי בולטת במוסד הנקרא: ביקורות ימי חמישי. סטודנט יכול להירשם ולהציג את עבודתו, ובכל שבוע נערכת ביקורת שמנהלים כמה מורים. למישהי כמוני, שבאה מבחוץ, העניין נראה הזוי לחלוטין, על גבול הבלתי ייאמן. הקהל, כלומר התלמידים, ישוב על הרצפה. המורים עומדים. הדיון מתלהט. בין המורים. הקהל בעיקר שותק ומקשיב, שותק וסופג. איש אינו מצייץ, כולל הציפורים. הסטודנט בדרך כלל עובר בהתחלה איזו חקירה דרגה שלישית לגבי האסטרטגיה שלו ביצירת העבודה. היכולת לדבר על העבודה שלך בצורה הנכונה חשובה הרבה יותר מהעבודה עצמה. לא מאמינים פה בעבודות שמדברות בעד עצמן (ואולי זו הסיבה המרכזית שהקהל לא מגיע לתערוכות? העובדה שהאמן לא תמיד שם להסביר את כוונתו, והטקסטים שעושים את זה כתובים לרוב בשיחית?)

המורים דעתניים מאוד. לרוב בלהט הדיון נשכחת היצירה של הסטודנט והויכוח נשאר בשדה התיאורטי.

זה לא רע בפני עצמו. זה כן רע, בעיני, כשהמורים מכוונים בעדינות לא גדולה את הסטודנטים ואת השיח על האמנות לשביל הבלעדי שהם מחשיבים תקף. חתיכת אינדוקטרינציה.

ואני, יכולתי הרי להתאים את עצמי. יכולתי להביא עבודות שימצאו חן. נראה לי שאני מספיק אינטיליגנטית כדי לשאוב את המידע הדרוש (קצת פרויד מעורבב במיץ פוקו עם קישוטי לאקאן ברקע) ולנפק כאלה. אבל מה, אני לא רוצה. לא רוצה ולא רוצה, מה תעשו לי? לא באתי להתכופף. אני לא מאמינה שהתכופפות היא חלק מתהליך תקין של לימוד, ואני באתי ללמוד, באתי להעשיר את יכולותי ואת הידע שלי. למי שתוהה: טרם הצגתי בביקורת בית ספרית. נקטלתי בהזדמנויות כיתתיות למדי. אבל ראיתי אחרים נקטלים משל היו דגי טונה אדומה ליד חופי יפן)

ובהחלט למדתי במהלך השנה האחרונה. (וגם נהניתי. יש כמה צדיקים, ואפילו יצא לי ללמוד אצל כמה מהם)  ועוד איך למדתי.

אבל לתוצר הסופי, לביקורות, יש איזה ניחוח בלתי נעים, מעופש קצת, ניחוח של זמנים עתיקים, של חוסר פתיחות לקולות אחרים, וזאת בלב ליבו של המקום שאמור להיות הכי מתקדם ותוסס וקשוב, הלא הוא בית הספר לאמנות. איפה הם המורים שמלווים את התלמיד בדרכו הייחודית? מי גנב והחליף את רובם בפלקטים שמכירים רק סוג אחד של אמנות, הסוג שלהם?

[זה התחיל מבעיה טכנית, אגב. נרשמתי לתערוכה, למרות החששות שלי שהעבודות שאציג יהיו זרות ל"רוח המדרשה" (וכן, בעיני זה בעייתי שמקום כזה יש לו רוח כל כך מזוהה ומוחלטת), בינתיים גם שמעתי, במקרה, שתלמידי מסלולים מסוימים אינם מורשים להציג, וזה, אני מודה, עיצבן אותי מאוד אבל לא מספיק, אני למיטב ידיעתי במסלול רגיל בהחלט שמכשיר אותי רשמית לקבל את החלל הנכסף ועשרים דקות של תשומת לב אינפרנית מהמורים]

הגמל ששבר את הקש? כנראה פיספסתי שלב כלשהוא, לא ברור איפה ומתי, אבל השלב הבא שגיליתי היה רשימה של המציגים, לפי החללים בהם יציגו, ואני לא הייתי רשומה. ואתם יודעים, אני לא טובה בלהפוך שולחנות, אני בחורה טובה הרי, לא אוהבת לעשות בעיות. ויתרתי. (כשבאים מראש עם הספק זה של אולי אני לא ראויה להציג, זה נראה בלתי אפשרי, להילחם על זה)

אבל משהו בי המשיך לנקר. משהו כזה שאמר, מגיע לך, ומגיע לכל סטודנט שחפץ בכך, והוא לא צריך ש"אוצְרים" יתערבו לו בעבודות, והוא לא ממש חייב שֶמורים ישפילו אותו בביקורת.

בעיני, מי שרוצה להציג, מגיעים לו שלושה דברים: חלל, קהל, וביקורת בונה.

ישבתי היום בקפיטריה, הלימודים בדיוק הסתיימו, מחר התערוכה, זו שגם אני חשבתי להציג בה. וסטודנטים החלו לגרור על הדשא את העבודות מחדרי הסטודיו שלהם (עוד עניין מרגיז. אין לי חדר סטודיו כי לא היו לי ממליצים. כן, ממליצים. כמו בשב"כ) ואז ניצנץ הסימן ההוא של נורת ליבון מעל הראש שלי. קהל? יש. ביקורת? יש. חלל? חלל יכול גם להיות וירטואלי.

וכך, בישראבלוג ייסדתי את סלון הדחויים, שיתארח כאן למשך השבוע הקרוב, ומיועד לכל אותם סטודנטים שהיו רוצים להציג בחלל אלטרנטיבי, או משום שלא איפשרו להם להציג בתערוכה, או משום שהם עצמם לא רצו בכך, בגלל האוירה הדורסנית של הביקורות. (בעצם, למה רק סטודנטים? הוא מיועד גם לכל מי שמרגישים שאי שם נשללה מהם הזכות להציג את עבודותיהם, מסיבות אלו ואחרות).

מחר אלך לתערוכה. העבודה שלי, המחאה שלי: אזמין סטודנטים שלא מציגים בתערוכה לבוא להציג כאן, החל ממחר ובשבוע הקרוב, ולדבר על האמנות שלהם. אזמין גם מורים לכאן, אם יחפצו להגיב כשווים מול שווים, בדיוק כמו כל מגיב אחר. (וכן, אני מקווה שתהיה היענות. אני מתכוונת להציג עבודות שלי, אבל חשוב לי מאוד וישמח אותי מאוד, אם יצטרפו אחרים. אני בניתי. Will they come?)

[ רוצים להשתתף בסלון הדחויים?

העבודה צריכה להיות מקורית שלכם, משקל כל עבודה עד 50K (אלה מגבלות האכסניה),

אנא הוסיפו הסבר קצר או ארוך על העבודה ועל עצמכם, אם יש צורך.

למייל שלי: [email protected] ]