אמא שלי תרמה לי לא מזמן את האבחנה הבאה: כשהיית ילדה, היא אמרה, ושיחקת עם ילדים אחרים, היית גנרלית קטנה. את היית הקובעת איך ישחקו. ואם לא הצלחת לגרום שישחקו כפי שרצית, היית הולכת הצידה ומשחקת לבד. (זה היה בגיל מוקדם יותר. רוב הזכרונות שלי מילדות ומנעורים הם מתקופות מאוחרות יותר, בהן התקיים רק הלשבת לבד ולשחק)

כשקרבתי לגיל שלושים חשבתי שהגנרלית הקטנה גוועה בי מזמן, אבל כידוע, החלקים שאנחנו הכי שמחים למהר ולהספיד הם אלה שחוזרים בקלות מן המתים, בעיניים ריקות ובשחוק זדוני.

הגרעין הזה נותר, וכשעליתי לראשונה לרשת, פרחה בי פתאום מחדש, הממזרה.
בהבלחות, כי לא לחינם אני מחזיקה שם כיתת כוננות שלמה. ובכל זאת, מצאתי את עצמי יותר מפעם אחת נסחפת (כלומר, נדחפת) לאחוז בטריקולור כלשהוא, ולטופף מעדנות אל הבריקדה דה לה שמאטע הקרובה.

באותה תקופת וירטואליה ראשונה, היתה לי ההתגלות המפעימה, שאני יכולה (ועלולה) להיות די משכנעת טקסטואלית, לפרקים. שאי שם משתחררת ממרתפה הפילדמרשלית, (קוּדמה, אלא מה), עכשיו שהשטח לתרגילי סדר התרחב כה יפה.

הכריזמה, אותה תכונה חסרה לי לרוב בחיים וכשהיא מתפרצת במציאות, פעם בירח ירוק, אני מרגישה אותה זורמת בתוכי ומחממת לחיים ומבריקה עיניים, (וזו הרגשה טובה, לעזאזל ושאר שדים, אין כמו קצת מיץ אני מהול באדרנלין על הבוקר). כאן היא משגשגת. וכך קורה שעם הטריקולור ביד, אני עומדת במעגל ומביטה סביבי, ומגלה עוד אנשים איתי.

מאוחר יותר אני בדרך כלל מתעוררת עם כאב ראש ועם חלקים מעורפלים בזכרון, תופסת את הפילדמרשלית מחוברת לפיית היניקה, עם אגו שיכור המשהק "אני אני" שמתגולל באיזו פינה סרוחה. נבהלת, מכסה את ערוותו, אוחזת בגפיו המשתוללים ומנסה לדחוס הכל בחזרה אל מנורת הקסמים (לא מלאכה קלה לביצוע בהיעדרה של כף-נעליים).

אבל ברשת התחושה הזו מפחידה פחות. אולי בשל האשליה שהכוח כאן אינו אמיתי. אשליה מפתה ביותר. כמה נוח, השאירי את האחריות במלתחה בכניסה. חמישה צעדים אחר כך, הביני שזה מה שעשית, והתלבטי אם לחזור ולקחת אותה (היא בגודל של קיטבג צה"לי אבל שוקלת כמו פלנטה גמדית) או פשוט להשאירה שם.

ולפיכך, העייפות שבעמידה התמידית על המשמר, להישאר קשובה, לא להישחת, לא להניח לזרתות הרגליים לאבד את הגומחות הזעירות של אחיזתן באדמה. לשלות את העצמי בכוח מן העונג שבכוח. עונג הרסני, נעים. כמו הכוח עצמו. ויש להתייחס אליו בזהירות הראויה.

הרי יש תקופות בהן נהניתי (בדיקה עצמית כפולה לפני יישום הפועל הזה בזמן עבר. הממ) מן המהומה. וכל כך רבות הן היו, המהומות. ואת חלקן, יש להודות, ליביתי במו ידי, שיש להן לפעמים פזמונים משונים להפיק מהמקלדת. ואפילו נהניתי מזה, הלואי שיכולתי להכחיש, אבל תמונותי המטאפוריות בשלל חיוכי דפנה עקומים תלויות עדיין פה ושם באי אלו חדרים בפינות נידחות של האינטרנט. (וונציה שוקעת יותר מהר מהחדרים ההם, למרבה הצער).

איכשהוא דווקא כאן, במקום בו באתי לשבת בשקט בצד, ולשחק עם עצמי (כן, הטרמינולוגיה הזו תמיד היתה דומשמעית מצחקקת), הופיעו עוד אנשים. וגם כאן, היתה תקופה בה מצאתי עצמי נגררת למה שאפשר לקרוא לו פוליטיקה פנימית. ויכוחי רשת, מריבות רשת, מדני רשת. כמה מיותר.

אלא שאחרי זמן מה בתוך הדיאלוג כאן, עם קוראים, עם כותבים אחרים, עם קוראים כותבים ואחרים, התגלתה הפוליטיקה כמספקת פחות מאשר הדיבור הצלול והפשוט, שמתאפשר כאן לפעמים. מה שהיא נתנה בכמות, הציע הוא באיכות. כשהאיכות עלתה גם כמותית, נגמרה המוטיבציה של הפילדמרשלית. היא פרשה לאחוזה בטוסקנה, מרצונה. רוב הזמן נִמנמה בשמש, מדי פעם שלחה גלויה.

אל הקפה באתי מסקרנות. ואחר כך התעצבנתי, כי לא שיחקו כמו שרציתי. אבל נדמה לי, לפחות, שזה לא היה "רציתי" אקראי ממקור גנרלי נטו. זה היה רציתי כי אני מכירה, כי כבר עשיתי את הסיבוב הזה כמה וכמה פעמים. אלא ששכחתי כמה מתישות ההתחלות. במיוחד כשממול עומדת הנהלה שמתנהלת בערך כמו, הממ, דן חלוץ עולה לי לראש.

והופה, מצאתי את עצמי גולשת פנימה בבלי דעת. ראשית מתמכרת ל"שֶטֶף הפנים" (שהוא איך שכיניתי ביני לביני את היכולת לראות מי ביקר אותך, כמו סטטיסטיקות אבל אנושיות. מסַפקות פי כמה). הסל"ד של האגו הלך והצפין בסקאלה. ושנית מתמכרת לשטף השיחה, בבלוגים, בתגובות, בקהילות. כאילו לא מספיק שאיני מצליחה לקרוא את הבלוגים החביבים עלי. כבר חצי שנה. או ספרים, לצורך העניין.

ואחר כך נסחפתי גם ממש אל עורקי הזרם העכור של הפוליטיקה המקומית. היתה סיבה טובה שהציתה את זה (שערוריית צביקה, נקרא לה), ובלי לחשוב יותר מדי, קפצתי ראש פנימה. ורק אחרי שהגל סחף למעלה, הבטתי בעצמי ולא הייתי מרוצה במיוחד. כהרגלי, תוך כדי ההבחנה הזו עשיתי את הקולות הכי חזקים של "אני לגמרי בפנים!", יש דברים שלא משתנים.

תמונה קבוצתית עם גנרלית קטנה


ההבנה התגבשה לאיטה: אחרי חצי שנה של כלום אנרגיה, כזו שמספיקה בקושי לעבוד, ולחזור הביתה ולרבוץ מול הכלום, אבל לא הרבה יותר מזה (השנה זה התחיל כבר באוגוסט. I’m a seasonal beast) התחלתי להתאושש, אי שם במרץ. ובמקום לרתום את כל הסייחים הצעירים לעגלות החשובות באמת, רתמתי אותם לחריש בבוץ.

וזה לא בוץ חשוב או הכרחי. כן, קורים דברים טובים בקפה, ויש שם מאסה נאה של כותבים חדשים, שהקפה הוא המקום הראשון שאיפשר להם לכתוב, וכיף לקרוא את הפריחה הזו. אבל לצד הלבלוב האישי יש סטגנציה מערכתית, מלמעלה, שקשה לעבור לידה באפס מעש ומבלי להעיר דבר.

וכזכור, המעש הוא אנרגיה. הרי לכם מעגל. ומרגע שהזכרתי לעצמי שהפילדמרשלית בפנסיה, ושאני לא באמת יכולה להרשות לעצמי לבזבז את המעיין הדי חרב (שהתחדש בזרזיף דקיק בקושי) של אנרגיות יצירה על ויכוחים הנוגעים לקביעת מדיניות של אתר מסחרי, או על נסיונות להסביר למישהו למה כדאי לו להיות יותר נחמד אל המשתמשים שלו.

כתבתי שם שחשוב שיהיו ויכוחים. שהפעלתנות של המשתתפים, אי ההסכמה, הריאקציות, הן החיכוך עליו נעה עגלת הקפה. החיכוך הזה דרוש למערכת. ואחר כך חשבתי לעצמי: החיכוך שוחק.

יִשַּחקו הצעירים לפנינו. תורם הגיע. אני קשישה בזמן רשת, ושבעת מלחמות, יכולה להראות שלל צלקות שצברתי, וגם לא מעט שגרמתי. אבל אני לא זקוקה לקרבות חדשים או לשוויץ בצלקות הישנות. ואני לא נהנית ממלחמות הקפה, בוודאי לא כמו שזה עכשיו, כשכל הלוחות הטקטוניים עדיין בתזוזה.

הזדקקתי כנראה לרעש שם כדי להיזכר שמה שעושה לי טוב, בעצם (ומה שישנו. התמזל מזלי) הוא חדר משלי. חדר וירטואלי, כזה שאפשר לשחק בו בשקט עם עצמי (נו כן, פטור בלא כלום אי אפשר: ומדי פעם עם ילדים אחרים), כל עוד הפילדמרשלית ממשיכה לאסוף את קצבת הפרישה שלה מהדואר הטוסקני.

חדר משלי. לפעמים גם להסב בו ולהקשיב לנהמת הגלים של האינטרנט. אולי מדי פעם להשליך פנימה אבן קטנה, ולהביט בחדוות האדוות המתפשטות. ליהנות מהתנועה המינורית שלהן, זו שאינה שואפת לטלטל ספינות. טוב, אולי רק לערסל חרישית דוגית אחת או שתיים.

וכמה זמן לוקח לפעמים להיזכר בקסמו הפשוט של השקט הדק.