דברים שהאצבע יודעת לפני הלשון

לפעמים מבזיקה בראש תמונה של הבלוג כקופסת טלוויזיה כהה ובה אוגדן של שקפים צבעוניים,

שהם צילומי מסכים עליהם מופיעים כל הפוסטים, מסודרים כרונולוגית זה מעל זה,

כאוסף תקליטים דחוס, שכבותיהם מחשיכות את האור החלבי הדולק בתחתית.

ואז, לעבור בסקלפל (בדומה למה שעשיתי כאן) שכבה שכבה, ולחתוך החוצה את המילה: אני.

מה יפים יהיו ודאי צהרוני האור המסתננים דרך הפלסטיק.