איפוק. יש להפגין. נוכח השוקולד הזה שבעיסת מרירותו המשובחת מעורבבים שביל קליפות התפוזים המסוכרות ופרוסות שקד דקות כבריסטול הופכות את לעיסוּתוֹ אגדית: לכל לעיסה מרקם שונה בתכלית ותענוג תנועות הלסת ורשרושיהן באוזן הפנימית מלווה בנשיכות חיבה משוקלדות, כהות ועמוקות.
והאפרסק. בכוֹר העונה. חציו עדיין לא עשוי, אבל קודקודו כבר מתוק ורך כדי נגיסה. הוא צהבהב למרות שנקנה בערימה שהכריזה אפרסק לבן. ראשוני העונה, בעצם, אבל הוא עבסיסי ואפרסקי כפי שרק ראשון העונה יכול להיות. פירות הקיץ ונערות הקיץ הם, בוודאי הושר כבר בעבר, ההמתקות היחידות לגזר הדין הלוהט של הקץ, שכבר זנבו מצליף בצווארינו.
הוא מגיר עסיס שקוף, המזדלג לאורך האצבע. הלשון לוקקת את האצבע הממותקת. בוזמנית, הן מדווחות: האצבע על החספוס המעודן, הבשרי, הלוחך אותה; הלשון מצווחת את טעמו הדקרקר של מיץ האפרסק בו שבוי הד טעמה, המכיר את עצמו, של האצבע; בטעם האצבע חבוי ניחוחו של עולם.
וזה הסבר תצלום הפוסט הקודם: כשנגמר יוגורט העזים בבקבוק, מעמידים אותו על ראשו. אחר כך תוחבים פנימה אצבע ומנגבים איתה כל שניתן להציל. האצבע שלו ארוכה מהאצבע שלי; לפיכך, עומדים זה בצד זה בקבוקו ובקבוקי. והאצבע? יוגורט שלוקק מאצבע, שפתיים יישק.
אפרסק ראשון, ישנוֹשן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
