אמש, בדרך חזרה מברבקיו-הגיחה-לארץ המסורתי של י' וד', בכביש עם כל המכוניות עוטות המדים האחידים של גשם הבוץ הפוסט שרבי,

ורק אוזן שקופה, מצוירת-מגבים, בקדמת כל מכונית.

נגיד שאתם אוהבים לשיר. ושרים מדי פעם. ואז אתם מוצאים אולם קטן עם אקוסטיקה מצוינת, ושרים בו. ומקשיבים להד. ואנשים עוברים ליד הדלת שומעים אותכם, וחלקם מצטרפים. אתם שרים ביחד, למרות שהאולם הזה – הוא שלכם, ולכן שומעים אתכם הכי חזק. גם כשאתם רוצים לשתוק. כי בכל זאת, לא נעים, אנשים באו במיוחד כדי לשיר.

ואתם שרים, אבל איבדתם את השמיעה. באופן זמני. או באופן תמידי. אין לדעת. אתם מאבדים אותה מדי פעם באיזה כיס או תיק ישן. תמיד בטוחים שהפעם נעלמה לתמיד. אחר כך היא נמצאת, בקושי. לפעמים מתנקשת בזרת רגלכם, בדרך לשירותים, בחושך הלילי.

אז שרים מבלי להקשיב. והקול שלכם – בלי צליל מכוון, הוא נסחף. הייתם אמורים להתחיל בדו, אבל אתם כבר מזמן מתחילים במי. שירה היא עניין יחסי. אם תחליטו שמי הוא דו, תשירו בדיוק את אותו השיר, והזיוף? הוא יישמע בעיקר לבעלי שמיעה אבסולוטית.

מה שצריך, בעצם, הוא קוֹלָן. מזלג מתכת קטן שמקישים את ראשו הכדורי בדבר מה מוצק, אוחזים בצווארו, ומניחים לשתי זרועותיו להתרטֵט. הן יוצרות צליל שהוא מוחלט ונקי. אפשר להתכוונן אליו.

אלא שאין קולנים בעולם המפרפר הזה. אין צליל מוחלט, מה שעושה את היכולת להבחין מתי אתם מזייפים לקשה הרבה יותר. אתם אינכם יודעים - שמיעתכם, כאמור, אבודה. אולי מונחת בתחתית קיבתו של טווס המקופל בכלוב זעיר המונח במגירה סודית בקצהו של המדף התחתון בארון מאובק ונשכח. וממילא נדמה לכם שאתם מזייפים תמיד, מזייפים כמצב קיומי.

אתם לומדים להסתמך על אנשים מסוימים, תחליפי קולן אנושיים. כל אחד בדרכו ובסגנונו. יש מי שינקוש על כתפכם בעדינות וינענע לאו בראשו. יש מי שירקק בגועל על המדרכה לידכם. יש מי שרק יביט בכם בעצב ויסמן בהבאת ידו אל אוזנו, כמסמן "מה זה, זה?". ויש מי שישלחו לכם הקלטה של הצליל המדויק שמשמיע הקולן.

וזו ההקלטה ששלחה לי ההיא שתמיד יודעת מה לשלוח. הנה הקולן הכי מעודן והכי חד שיכולתי לפלל לו. לפני זמן מה שלחה, והוא עדיין מהדהד בי.

והמלים – הן חוזרות אלי שוב. תחילה במבול מגושם, מלעלע. אבל חוזרות. עם החשק לכתוב חוזר גם החשק לקרוא. הם שלובים. זה לא רק שאי אפשר לכתוב בלי לקרוא ולהכיר ספרות, זה נכון לא רק ברמה החינוכית, העקרונית. זה נכון גם בשל ההשראה, ברמת הנגינה. לשמוע מוזיקה מחלון סמוך כדי שיתחשק לך לשיר את השיר תוצרת בית שיתלווה לשיר מן החלון הסמוך. ולכך נחוצים חלונות סמוכים רבים ונפלאים בשכונה טובה.

צריך יצר משחקי מפותח כדי ליהנות מיואל הופמן. קצת בדומה לדייוויד לינץ', לפעמים להישען לאחור ולתת לו להוביל בשבילים זוהרים ומזגזגים, שהמדרך בהם חלקלק ומשתנה תחת כף הרגל. לבטוח בו שגם אם ההגעה מתאחרת ואולי אף מתבטלת, המסע עדיין ילמד אותנו משהו על עצמנו, על העשייה, על המדיום, על העולם.

הופמן הוא וירוס. הקוד הגנטי שלו מתפשט מן הקצה החד של הלשון אל החניכיים, מוטבע ברקמות החיבור של הקורא, דולף לאיטו לרקמות הסמוכות. לא כולם אוהבים אותו, והדבר אינו מפתיע: הריהו יצור פלאים מחומר מרוכב, שקוף רק למחצה, הטווה פואמות קטנות בפרוזה. דחיסותן מקשה לפעמים על הקריאה, ולכן, בדומה לשירה או לתמצית וניל, עדיף לא לצרוך את ההופמניות בלגימה אחת.

מדוד מדוד, טיפין טיפין, מילין מילין. הבושם הזהוב של מילות החיבור. ניחוח הברושים והכביסה האצור בשמות ובמקומות. העונג המוחלט שבלהבין לפתע שורה סתומה לעומקה, מחילת נייר תלת מימדית נפקחת. הדימויים המחליקים על העור. משחק המחבואים התמידי שבין היופי לבין המשמעות. מפגשיהם מרככי העצמות הדקות שבאוזן הפנימית.