(פּוּס לרגע מן הסלון, אני מרגישה שאני מאבדת את קולי מתוך השתיקה הזו, ולכן אני חושבת לשזור את הסלון תוך כדי ולא בִמקום. ונעבור למודעת החסות: )

העניין הוא שבאמת צדקתי. מה שהיא רואה עכשיו, היה שקוף כשזה רק התחיל, לפני כמה חודשים.

לא כי אני כזו גאונה. אני פשוט מכירה את הדפוס.

אמרתי לה. ודאי שאמרתי. זה לא ששמרתי לעצמי וצפיתי בה מתפתלת על גג הפח הלוהט שלה.

לא לא. כשאני צודקת, אני (בדרך כלל) לא שותקת. והייתי צודקת, כל כך צודקת.

צודקת, צודקת, צודקת. עד הגג, נוטפת טיפות צלולות ודשנות של צדק קדוש.

אני שונאת את הצורך שלי להיות צודקת. מתעבת אפילו. אבל איני מצליחה לעקוף אותו.

בכל פעם שאני צודקת, אני בזה לעצמי תוך כדי.

אבל אני לא יודעת איך להיות לא-צודקת. כי לטעוֹת, ולהודות בטעוּת, זה עניין אחר לגמרי.

הבעיה הרי מתקיימת במקרים בהם אני, לעזאזל, צודקת, ונגד זה אין מה לעשות. (פזמון חוזר מאוס: צודקת. אין מה לעשות. צודקת צודקת) ואני נותרת עם החידה הסתומה הזו, איך לתפעל את היותי צודקת מבלי להיות כל כך צודקת, איך להיות פחות צודקת? הושיעו נא, הצופים בבית, אולי אתם יודעים: מה ההיפך מן הצודקת הארורה הזו, ואיך מיישמים אותו?

ואני נזהרת עד קצות אצבעותי עם אשל. כן, נדמה לי שאני צודקת.

הוא צריך היה להיות כאן ברגעים בהם נזקקתי לו כל כך. (שוב. ושוב. צודקת עם תוספת של הילה קלושה סביב הקרקפת, אולי?)