וזה מאחורי.
(אנחת רווחה. נוט טו סלף: כשאומרים "פאנל" מתכוונים לעינוי הסיני של ישיבה מתמשכת על במה)

הייתי שרויה בערפל לבן תוך כדי ההרצאה, ומישהי עם קול שנשמע דומה לזה שלי, אבל הרבה יותר סתום ולחוץ, ניסרה וניסרה מסביב. אין לי מושג על מה דיברה, הייתי בבלאק אאוט מוחלט.

הלחץ! הלחץ! בבת אחת, כל כך הרבה אנשים מהוירטואליה, פנים אל מול פנים.

ועם זאת, היה בזה משהו משחרר, להיות אני, לא עוד הפאסון הפולני, כמו פעם. אין חובה להוכיח שאני מתמודדת היטב עם הסיטואציה. להיות אני, להביא גם את המבוכה והבלבול כחלק ממני. לא לשייף, לא לגהץ, להיות מספיק גדולה וחזקה מבלי להעמיד פנים שאני גדולה וחזקה.

וההוא, שפעם אהבתי ורציתי עד כלות. חששתי ורציתי לראות אותו בו זמנית, מתוך סקרנות, להשתמש בנוכחותו כבמדיד לבדוק את מידת היציבות הרגשית הנוכחית שלי, את מידת אמיתותה.

זה כנראה טבעי, שבקהל שרובו פנים זרים, העינים עושות את שלהן ונודדות לעבר אלה הידועים. השבתי אותן אחר כבוד בכל פעם שיצאו לשיטוט, כמעט בהיסח הדעת. הסיטואציה הזו, לשבת מול מישהו שפעם היה חשוב לי כל כך, לסקור אותו בהרפי עפעף משתנים, עין אחת מגששת את הטופוגרפיה המוכרת שלו, עין שניה צופיה פנימה, מחפשת רמצי מדורות עתיקות שבערתי בימים ההם, והתאונות הקטנות של עין פוגשת עין ממול, לא נרתעת, שהרי שַכך הכל, כמעט נשכח, לכן אינה נצרבת במבט, אבל גם לא עוברת הלאה שקופה, הרי אינה יכולה להיות ממורקת משקעים לחלוטין, עין מביטה בעין ואינה אטומה אבל גם אינה נחדרת, משהו מתנרמל במישורים הדהויים של העצמי, משהו אחר הולך ואוזל, מטפטף לאיטו ונעלם.

המצח לבדו נותר בלתי פתיר, מתוח, אבל החיוך קרוב למדי להיות אמיתי, למרבה ההפתעה.
כן, קצת מתח זה בסדר, הייתי מודאגת לולא היה. אבל פג תוקפן של חיות הטרף הנוסטלגיות.

הרגשתי משהו?
אני לא בדיוק יודעת אם הרגשתי. חרדת המון כללית ועצומה, חרדת ביצוע ממוקדת, והפחד מפני האפשרות שארגיש משהו, זה בעיקר מה שהסתובב בבטן.
אני לא יכולה לאמר שלו היו מחברים אלי חיישנים היו מבחינים באי תזוזה מוחלטת, אבל מצד שני, גם לא היו נמדדות תצורות פרועות. כדרכם, היו החששות חזקים מן המציאות.

אחר כך לצפות מקרוב בדינמיקה ההיא, כשהוא אומר דבר אחד ואני מבינה הפוך, אבל הפעם אני תופסת ומיירטת. מחמאה זו מחמאה, אין בה עלבון מוסתר. זהו.

ומסביב - השמחה הזו המלטפת, לפגוש אנשים שמחבבים אותי, אותי הוירטואלית, ולגלות שהסימפטיה מצליחה לעבור את החיץ הוירטואלי. מחוות פשוטות, מחממות קרביים, של חיבה. למשל: היא, המקסימה, שנתנה לי במתנה ספר שרציתי לקרוא. בעצם, מתנת היומולדת הראשונה שלי. תודה.



דף מהפנקס, מצולם מקרוב מדי.

[כעת חיה, לפני שנה: יומולדת לבד במיטה, על כדורים נגד כאבים, שלושה ימים אחרי התאונה.

השנה: אשל ואני, סיני. הייתי אומרת שניתן פחות או יותר להצביע על מגמת שיפור. (אני מאחלת לעצמי שהשנה הקרובה תהיה טובה לפחות כמו זו האחרונה, שלא היתה רעה אלי בכלל) הסלון ימשיך כשאחזור ביום ראשון. ועכשיו, אני הולכת לארוז]
אתגעגע.