בכל פעם שההצלחה מאיימת להניח אצבע אחת קלה וורודה על כתפי, אני נרתעת.

לא במכוון, אבל צועדת אחורה ואולי מועדת באופן כזה שלא תוכל בטעות להשיג אותי.

מישהו מציע לקשר אותי עם אוצֵר, מישהי רוצה לקנות עבודה, מישהו מציע את עזרתו בשיווק עבודותי -

וזה לא קרה פעם או פעמיים - משהו בי נמוג ונסוג ומשתבלל ונעלם.

פשוט נעלם. ימים אחר כך אני מדשדשת סביב ההצעה בעיניים עצומות למחצה.

בוחנת אותה. מנסחת מכתבי תשובה (בראש). מודה בחֵן (ולא שולחת). מגייסת כוחות (לפחות שני שלישים עורקים מיד).

אבל בקצוות משהו תמיד מתפורר כשאני מנסה למקד את המחשבה בְּמה.

מה אני רוצה לעשות, מה אני רוצה להַרְאות, מה אני חפצה להגיד, מה אני רוצה להיות.

מאוד לא נוח לגלות אמורפיות כזו בגיל כה מתקדם.

ובכלל, הכל לוחץ לי. זה לא רק הגוף, שמתמרד כנגד מימדיו.

זו הנפש, שחשה כלואה בפנים.

היא מפרפרת מדי פעם, בתוך התבנית היצוקה שלה, של החיים השפה העכשיו

והאפשר.

מתמתחת ושולחת גרורות למקומות אחרים.

היכולת הרוֹעצת הזו, לשלח חלקים ממני אל קווי קיום מקבילים.

לדמיין את עצמי בחיים אחרים, ברמת פירוט המגיעה לעתים עד התפרים שבמדרכה.

מובן שמדובר בפנטזיות, ושבחיים האחרים הללו אני תמיד יותר מוחלטת,

משורטטת בקווים עזים, יותר יודעת, יוזמת, שוקטת, בוטחת, מאמינה בעצמי.

יותר אני, במובן הנקי, של העצמי כשהוא חף מפחדים ומהתנצלויות. אני בלתי אפשרי.

אני ללא מגננות הזכוכית הבידודית, עטיפות על גבי עטיפות.

בצל זגוגיתי, שאינו מוותר על גלדיו.

ואני נטולת עיניים ואזניים ופָּנים שם, משועבדת לתעתיק של שפה זרה, מטפטפת האשמות רטובות על פני עורי.

אלה שהרחקתי מעלי, כי לא רציתי - לא יכולתי - לא הצלחתי - לא ידעתי איך - להתקרב.

הדרכים שזנחתי כי אי שם בדרך היתה תחנה שלא כללה את התפריט הרגיל של תירוצים ומכשולים עצמיים והתקפלות למצב כמעט עוּבּרי, בו דבר לא נוגע לי ובי, הניזונה משליה של חוסר אפשרויות.

הגולאג הפנימי הרב שִכבתי, הבִּלתי עביר.

הכלא הראשון הוא הגוף, שיש להתחיל לדאוג לו ולטפל בו במהרה, לפני שיתמוטט עלי ויכלא אותי בתוכו.

הכלא הבא הוא הבית, שאחרי הפרויקט היפה של שצה הבנתי - אין בביתי ולו פינה אחת שאני באמת אוהבת.

ואין לי מקום לצייר, אפילו לא רבע חדר.

ומאז התערוכה הנפלאה של נורית דוד במוזיאון תל אביב (יש פעילויות תרבות גם בכלא) הרבה ציור אצור ברקוֹתי.

הכלא השלישי הוא התקשורת עם בני אדם, שתמיד מתעוותת, מתעקמת, מתקלקלת.

הכלא הרביעי הוא הפרנסה, זו שעלי לעשות כדי לאכול ולחיות. היא לא רעה בפני עצמה (אחרי שנים של הענשה עצמית בעבודה איומה לגמרי) אבל היא לא מה שבאמת הייתי רוצה לעשות. והיא לא מספיקה ברווחה. הדברים שכסף יכול לרכוש וחסרים לי.

למשל, העובדה שמאז שנת 2000 לא נסעתי לחו"ל (אם לא סופרים את סיני, החו"ל היחיד האפשרי כלכלית. ואני פוחדת לנסוע שוב לסיני).

אלה לא רק הנופש והמנוחה, זה גם הרצון לראות עולם ולצלם אותו.

וכן, לצלם. במצלמה מקצועית. כזו שאקנה פעם. נו, מעגלים.

הכלא החמישי הוא החוץ - המקום הזה שאני מתגוררת בו, שרחובותיו מבעבעים טינה וזעם ופחד וכעס ואלימות. והשיטה הכלכלית בכללה, עוצמתו של הכסף התאגידי והעובדה שפרט לאנשים בודדים, כולנו נמלים קלוֹת-להימחץ וקלוֹת להילחץ כשתחזיות האנליסטים אומרות ככה וככה על מניית החברה ברבעון הבא, והחברה תדרוס כל מה שבדרכה כדי לעמוד בתחזיות הללו, גם אם לבעלים כבר שוכבים כל כך הרבה מיליארדים בחשבון הבנק, שגם ניני ניניהם לא יצליחו לבזבז.

הכלא השישי הוא היחסיות. הידיעה שאין לי זכות להתלונן, כשרבים כל כך חיים בעוני, בעבדות ובהשפלה - כאן ובמקומות גרועים אף יותר, שלא חסרים כלל. אמנם אצלנו מתקרבים לזה, עם הצעות החוק הימיבינימיות בעניין הגבלת הגישה לאינטרנט והגבלת מצעד הגאווה, אבל עדיין, אני אדם שיש לו אשליות שהוא כמעט חופשי (מהולות ברגשי אשם קשים על האפס שאני עושה כדי לשפר את מצבם של אחרים, לפחות אלה שאני בעקיפין נמנית עם האחראים למצבם. אבל גם שאר אחי, בני האדם, שפחות שפר גורלם).

הכלא השביעי, האיום מכולם, הוא הפחד.

הפחד לאבד את התא הקטן שלי ואת הדברים המועטים בו שכן עושים לי טוב.

אשל, למשל. המצלמה שלי. החברים. המחשב. הגישה לאינטרנט. השפיות שלי.

ובעצם, יש כלא שמיני, העוטף את כל האחרים. התודעה. הכלא שאין ממנו בריחה, אולי רק מנוחות חטופות.

המלכודות שבה, במודעות העצמית המהרסת ומסרסת. רגשי האשם התמידיים. הרחמים העצמיים והגועל מהם.

הסטנדרטים הפנימיים הנוקשים מדי, המונעים ביעילות כל תזוזה.

התשישות מן המאמץ המתמשך לקיים אינטראקציות אנושיות בעלות חזות נורמלית.

חוסר היכולת לראות את עצמי כפי שהנני באמת, והנוחות החלקית שבהישענות על הנכות הזו.

והחיים הזעירים הללו שכאן,

זהו זה? זה כל מה שאהיה, שאעשה, שאראה, שאריח, שאטעם, שאגע בו?

זה לא רק שלא אסע ברחובות פאריס במכונית פתוחה כשהרוח בשערי.

מכל שכפולַי האפשריוֹת, דווקא זו אינה מעניינת במיוחד,

אינה אלא השתקפות של דימוי משוכפל בחלומותיה של מישהי אחרת.

אבל גלובוס שלם מלא חיים דרכים ואפשרויות. כולן מתכלות לאבק ברגע שאני ממצמצת.

וכמה זעירות הן הבחירות והלא-בחירות שלי על פניו.

אפילו לא ראש סיכה. בועת קצף אחת. חסרת משמעות, חסרת תוחלת.

וגם המחשבות הללו אינן מצליחות להרים את עצמן בציצת ראשן מביצת הרפטטיב האדולסנטי אל משהו אחר.

אולי זה מתחיל בחמקמקותו של המשהו האחר.

בימים טובים (ימים טובים? רגעים טובים) אני מביטה בדברים שיצרתי והם נראים בעלי משמעות.

בשאר הזמן הם נראים מובנים מאליהם. יומיומיים. שומדבר מיוחד. תחביב, לא יותר.

בהבלחות אני יודעת שלא, וזוכרת איך הכל נִכתם בקלות.

בהבהובים הללו אני יכולה להתקדם משבצת אחת, בפרץ זעיר ומתיש של פעילות מכוונת.

הן רבות כל כך, המשבצות. לא נגמרות.

שאר הזמן מטושטש, מבוזבז, מחוק. מעוך. בּהוּי.

(ומאחורי הקלעים, בצד השני, ישנם גם דברים שאני מנועה מלספר. והם מהפכים בי ומתעבדים)