(לא ייאמן, כבר חודש חדש. נהניתי קשות בסיני. אני עדיין מעכלת. נפלא וקצר מדי. המציגה הבאה בסלון השתפנה ברגע האחרון והיות שקיבלתי איומים על חיי המודם שלי אם לא אפרסם במהרה, אני מעלה לקורבן את הפוסט הנוכחי, שדי כתב את עצמו)

I have killed, and I WILL kill again.
(הרגתי, ואהרוג שוב.  רצחתי, וארצח בשנית?  חיסלתי, ואחסל עוד?)

הוא הציץ בי, כדרכם, בשלוות הנפש של אדוני הארץ, אלה שיודעים שגם אם מותם קרב, ניני ניניהם הם שיירשו אותה. עמד על המשטח החיצוני של דלת חדר האמבט, בחלקה העליון, מחושיו הארוכים נעים בזדון איטי אנה ואנה. לא השמעתי קול. (יש לציין ביושר שהימצאות אנשים עזי רוח בסביבה מעלה את מקדם הסבירות להצטווחות, ובחיי שזו לא העמדת פנים, ג'וקים באמת מגעילים אותי יותר כשיש בסביבה מישהו אחר שיכול לפנות אותם בלי עניינים ובלי צלקות נפשיות קלות.)

אשל הרג אחד בשוויון נפש ואז התכופף להרים את גופתו. בידו החשופה! ייללתי לכיוונו בהיסטריה קלה,

"לא עם הידיים!" (ומזל שלא, כי זה היה מצריך השריית היד ל 24 שעות באקונומיקה ואחריה קרצוף בנייר זכוכית, פילינג כימי וחיטוי בקרינת גאמא לפני שהיה יכול לגעת בי שוב עם היד הזו)

כאמור לא איבדתי עשתונות.
הבטנו זה בזו כשני גלדיאטורים בזירה, שטעות איומה של הטבע הגדילה אחד מהם בכמה סדרי גודל. ואין לי אשליות, לו היה המצב הפוך, היה מולק את ראשי ואז מוצץ את לשדי בהנאה גדולה באוחזו בי בזרועות הכיטין הרצחניות שלו. אז אולי אהיה ג'וק בגלגול הבא. יכול להיות.
אני בעד שג'וקים יידעו את גבולותיהם. לא אכפת לי אמנסיפציה, אני מוכנה להגיע להסדר, שיחיו להנאתם בביוב, ברחוב, ובפחים. למה אצלי בבית, למה? זה לא שיש מה לאכול בחדר השינה שלי. (החומר היחיד האכיל שמסתובב שם לעתים על הרצפה מגיע ארוז היטב וקשור ב, אהמ, חומר אריזה חזק וגמיש) כשג'וק מסיג את גבולי הוא מתחייב בנפשו, ושני הצדדים יודעים את זה.

השיטה הישנה: אני מניחה עליו את הכלי של מנקה האסלות, שחלול מלמטה. יש להניח לספוג טעמים למשך כשבוע, ואז להרים, ו-voila, אחד ג'וק, מת ומיובש עד העצם. חסרונות – לעתים זה מפריע לזרימת התנועה בחדר, וגם מבקרים מזדמנים נוטים לתמוה למה מונח לך מנקה אסלות אדום על הרצפה במרכז חדר השינה.
שיטה חדשה יותר – לרסס בחומר המימי ההוא, היחיד שריחו לא עושה לי כאב ראש, סנו קיי 900 (ברונו, קנה אותי!) ולדקלם בכובד ראש: "הנה מוטלות גופותינו, שורה אחרי שורה" תוך איסוף גוויות בחדר האמבט, ככה בין רחצה לרחצה. זה אחד מתחביבי שעות הפנאי שלי,  אני זק"א של התיקנים.

[זה לא גנטי, לדעתי, הפחד הזה, אלא נרכש לחלוטין. אני בטוחה שלו היתה אימי הינדית שמשחררת אותם בשאנטי החוצה, הייתי בעצם היום הזה מקרצפת בחיבה את ראשיהם החומים הקטנים, אולי אפילו מציעה להם שתיה קרה. אבל לא, אמי שייכת יותר לאסכולת הכסא וביקוע עור התוף]

היה ריסוס מקצועי, ריססתי כשעברתי הנה, ואיננו עוד. שנתיים החזיק, שנה מעבר לתפוגת האחריות המקורית. כנראה בגלל שאני לא מנקה הרבה. בכל אופן, להביא ריסוס עכשיו ככה באמצע החיים ולפנות דברים מהארונות ולסבול את הריח שבוע ולדמיין איך תאים סרטניים מתיישבים ממש עכשיו, הממ, בריאות? בבלוטת הלימפה? בשחלות? בשד? טייק יור פיק. בקיצור, כל ריסוס מחדש הוא מעל לכוחי.
התזתי את הקיי 900 (בקרוב: סנו בניחוח בשמים מפורסמים: שאנל 500) סביב הפתחים נאמנה. ועדיין, אני בקומת קרקע, וחלון חדר האמבט סמוך מדי לפתח הביוב שהוא המפקדה שלהם. הם לא מאוד מתרשמים, שולחים לי מרגל או שניים ביום, לתור את הארץ.

בפעולה שצריכה היתה לזכות אותי בעיטור העוז מאת הרמטכ"ל, לו היה עולמנו פחות מוטה ג'נדרית, פתחתי את דלת המקלחת. גרגור ג'וניור הזדרז ונמלט לצידה השני של הדלת. כן, במקום בו תלויה מגבת הרחצה. הסתתר מתחתיה הבנזונה. הסרתי אותה בזהירות, שלא יסתבר שהוא בקפליה ומתחשק לו לקפוץ עלי פתאום, בעוד אני תוהה אם יידרשו שני מחזורי כביסה בהרתחה, או שמא שלושה, בכדי למחות את הטומאה מהמגבת.

בינתיים טיפס גרגור אל הציר העליון של הדלת, במחשבה די אוילית שאם הוא לא רואה אותי, אני לא רואה אותו. זה היה השלב בו לקחתי את החוק ואת הסנו קיי 900 לידיים, וריססתי לו את הצורה. כרגיל, שכחתי לנער קודם, מה שמעלה את ההשערה שפשוט עשיתי לו מקלחת הגונה. אבל את זה הבנתי מאוחר יותר. מופתע ורטוב, הוא נשר אל הרצפה, שם כיבדתי אותו בעוד מטח הגון, שהאט אותו קצת. הוא נמלט לאיזור הכניסה, שם התחבא צמוד לקיר, בין היעה לבין המטאטא. ריססתי את כל האיזור בכמות נדיבה (הפעם ניערתי כראוי) והלכתי לעיסוקי.

התמונה הבאה: אני נכנסת לחדר השינה. גרגור ידידנו ניצב קוממיות במרכז החדר, כתוהה אם לזהם קודם את המיטה, את המכשפה, או את ארון הבגדים. בזעם קמאי לא ברור הסתערתי עליו, ויש לציין שכבר התחיל להראות סימני חולשה, ובעטתי בו (בעדינות. אנחנו לא רוצים לקווצ'ץ' אותו כל כך קרוב לאצבעות הרגליים) בעזרת קצות כפכפי, כשכל בעיטה הופכת אותו על גבו, הוא מפרפר קצת, ואז מצליח להתהפך, עד שבעטתי אותו קרוב לדלת, שב השתרע על גבו ופירכס בייאוש סופני, כאומר, אנו ההולכים למות מצדיעים לך.

רגליו הקטנות המשיכו לפרפר. אצתי להביא את החומר מחדר האמבט תוך שאני פוזלת לאחור לוודא שאינו נמלט אל מתחת למיטה. כיבדתי אותו במנה הגונה נוספת. הוא סירב למות. ופתאום נראו הפרפורים שלו כה עצובים ואני התעצבנתי שהחומר לא קטל אותו מהר יותר. אמרתי לו, סליחה בחור, תבין, זה או אני או אתה. החלטתי לשים קץ לייסוריו. הבאתי נייר טואלט והושטתי לו, והוא נאחז בה משל הייתי ספינת הצלה של הקרפטיה והוא קייט ווינסלט. הרמתי ואמרתי בטון מאיים, דיר באלאק לקפוץ מהנייר. הוא ציית בדממה. השלכתי אותו באסלה, מעליו הנייר, השמעתי את תרועת האשכבה, והורדתי את המים פעמיים. הוא נעלם. המתת חסד, פחות או יותר.



חשבתי לצלם אותו שוחה באסלה, אבל משום מה לא התחשק לי לראות שוב את הפנים השעירים שלו, אז חזרתי, כהרגלי, לכתמים על גבי אספלט.

התמונה הבאה: (זהירות תמונות קשות).
אני נכנסת לחדר האמבט לבילוי של טרום שינה, שכולל ישיבת לילה מהורהרת. הפתעה! (לקרוא בקול של דרדס מעצבן) צף באסלה מחכה לי גרגור קשישא, רק קצות מחושיו עדיין זעים, ניכר שהחוויה של הטיפוס למעלה התשישה אותו. אחרי רגע קל של בעתה (הייתי בשוונג של להתיישב, והעצירה באמצע התנועה דרשה תמרונים מסוימים) הנחתי עליו כמות יפה של נייר טואלט , הודיתי לו ושילחתי אותו לדרכו, מוכנה בהחלט לצייד אותו בהמלצות הדרושות. חת'כת פייטר (לג'וקים יש סיירת עורב? וסיירת אגוז?). הורדתי את המים בערך חמש פעמים.

זה היה סופו, (כנראה), אבל גם אחרי חמש הדחות אסלה, קצת פחדתי לשבת עליה, פן יזנק ויהלך לו דווקא על חלקי היותר רגישים (אגו) ומוצנעים (אישיות). לא שקרה אי פעם משהו כזה, (אחח, פרויד בקברו מחכך בהנאה את הפאלוס שכבר אין לו) אבל יש להודות שאני תמיד מגניבה לשם מבט, שלא תטפס עלי איזו מפלצת מעמקים איומה כשאני מתיישבת.