| 6/2007
מפגש עם דובים
כשפוגשים דוב אסור לברוח. צריך ליפול על הרצפה ולהעמיד פני מתים. להגן על הפנים בידיים מוצלבות. ראיתי פעם סרט על מפגשים עם דובים, וצילמו כך אדם, אני לא זוכרת אם זה קרה ביוזמתו כהדגמה או לא. הוא שכב על הקרקע, הדוב גילגל אותו מצד לצד, בדק, הלך.
ואני חשבתי לעצמי, מילא החלק של לקפוא, זה אפשר ממילא מרוב אימה. אבל איך לא להשתין מפחד כשהדוב נוגע בך, ואיך לא להתנשף בבעתה כשהבל פיו החמים, המבשר שיניים קרובות אל בשרך, חולף על הגוף.
ובעיקר, מה מבטיח שהדוב לא יחליט לנעוץ את כפתו בבשר, לבחינה מדוקדקת, כמו מזלג שתוחבים לתוך נתח רוסטביף לראות אם הוא מוכן? והאם אפשר להישאר דוממים גם בזמן כאב כה אדיר, בידיעה שהאופציה השניה היא מוות? ואם הדוב רעב במיוחד ומחליט לטעום אותך בכל זאת? ואם את טעימה?
את הדובים פגשתי ביילוסטון. בכל הסרטים המצוירים הם גרים שם. אבל בסרטים המצוירים הדובים חמודים. זה היה אחרי ששכרתי קרוואן ויצאנו למסע ברחבי ארה"ב, המצלמה ואני. בעצם גם הלפטופ.
לפני שבועיים בערך, אולי שלושה, ביום שישי, אשל חזר מפגישה עם חברים שלו, שעברו לחיות בתאילנד. הם באו לבקר כאן. אני הייתי חולה. טוב בתאילנד. מקופסת הבלתי צפוי הוא שלף פתאום שבעצם מה שהוא רוצה עכשיו זה לנסוע לתאילנד. בלעתי קצת רוק ואמרתי אוקיי. פירגנתי לו חופים. ומסז'ים תאילנדיים. באמת. אמרתי לו, קדימה, סע.
ואז הוא אמר שהוא רוצה לנסוע לתקופת זמן בלתי מוגבלת. לנסוע בלי תאריך חזרה.
אה, אמרתי.
והסל"ד הפנימי זינק מחלונות כל המחוונים. יחזור בעוד חודש. אולי בעוד שנה. ייתכן שישתקע שם, כמוהם. יפגוש תאילנדית מתוקה שתבשל אטריות טעימות ותשטוף כלים ותנקה את הבית ותעשה לו מסז' בקרקפת בבוקר ומסז' ברגליים בערב.
נוסע ללא הגדרת זמן זה בעצם נוסע לתמיד. הרי לא אשב ואמתין לו ערב ערב על המרפסת, עששית בידי האחת ושתי ידיי האחרות סורגות את צעיף הגעגועים.
פרידה, זאת אומרת.
אם זה מה שהוא רוצה וצריך, אין מה לעשות. פרידה. אני מקבלת את זה בגבורה. היה לנו טוב ביחד, וככל טוב, הנה זה נגמר.
יהיה קשה להפריד את הספרים, אני חושבת. נעשה ערימה שלי וערימה שלו. באמצע תהיה ערימה של ספרים ששנינו חושבים שהם שלנו, כי יש לא מעט כפולים. אחר כך נחלק את ערימת הכפולים. מזל שקנינו כל כך מעט חפצים ביחד.
ואיפה אגור עכשיו. ואיך אחפש בית בחום יולי אוגוסט ובמחירים המטורפים. ולמה בדיוק לפני יום ההולדת שלי. אנה אפנה. ולארוז. ולעבור דירה. גסות רוחם של המובילים. החשש שיישברו מוטות הזכוכית. ואיך נחלק את הזכוכית, באמת?
אבל גם ההתרגשות של דירה חדשה. ולרסס לפני שנכנסים. ואז לנקות, יום יומיים אחרי. הפעם יהיו וילונות. בדירה שכולה שלי יהיה חושך בלילה. וגם מזגן טוב חייב להיות. ומקום לחיות. ומקום לעבוד. ומקום לצייר.
ומהיכן אביא את כל המקום הזה לדירת חדר בתל אביב. אולי להגר דרומה, לגור בשוקן. להיזהר בלילות. אצטייד באקדח. משרד הפנים לא יתנו לי אקדח. שוקר חשמלי. סורגים, זה בטוח. פלדלת חובה. מקום חבוי להחנות בו את אפרים. אצטרך לקשור אותו כל לילה, שלא יחמדוהו.
ואיפה אשים את שלל חפצי בינתיים. כמה יעלה להוביל אותם אל בית הורי בחיפה. ואיך אכנס להם עכשיו לחיים, כשאבא שלי כבר השתלט על החדר הנוסף, זה שהיה של אחי. ואולי לגור עכשיו שנה אצלם ולהמשיך לעבוד, וכך לחסוך כסף ולסגור סופסוף את האוברדרפט ולהחזיר אפילו חלק מההלוואות. איך אגור אצל האנשים האלה, בתוך דאגתם התמידית.
ואיך אמשיך לעבוד בתל אביב? והרי אשתגע מלגור אצלם. אאבד ממשקלי מהבישולים של אימי ועם צער ההינתקות, הנה לפחות יש פלוס קטן בצד. ויהיה לי מקום לצייר. הבידוד יאפשר לי שקט. אבל הם לא. ממש לא בא בחשבון לחזור לאחור. עדיף כבר למות.
בכלל, למות זה תמיד פיתרון שעולה במחשבה, כי הוא קל ופשוט כל כך. בלי בירוקרטיה, בלי כאבים, בלי מאבקים, בלי החתירה המעייפת תמיד בזרם העכור של החיים. אפשר ללכת בלי להצטרך אפילו לאסוף קודם את הדברים. מעניין איפה שמתי את הצוואה שלי. האם הורי יכבדו את בקשותי הביזאריות.
ואחרי שבת של מחשבות על הסידורים שבכל אופן צריך גם לפני שמתים:
אבל אם למות, שזה שינוי מאוד קיצוני, אני רוצה כמה דברים להספיק לפני. לראות את סין. ואת יפן. ואת הפיורדים. ואת הקאריביים. ואת הפירמידות. ואת פראג. ואת איסטנבול. ואת ברצלונה. ושוב את אמסטרדם ואת וונציה ואת סיינה חמדת לבי. ואת אנגקור ואת המאצ'ו פיצ'ו. ואת אלף האגמים, לא אלה שטובעים בסלט. ואת ארה"ב.
אקנה לפטופ משומש וכרטיס זיכרון גדול למצלמה. אמכור את כל רכושי. בכסף, אצא למסע. אתחיל מהקל ביותר, מארץ שאני מבינה ודוברת את שפתה, ויש בה גם וויי-פיי בשביל הלפטופ.
במיטה בלילה, הוא ישן כבר ואני חושבת: בכל לילה ללכת לישון במקום חדש, עם ריחות הזרות שיכולים לפעמים להיות שיר ערש. ובכל יום אפתח בשיחה עם אדם אחד. אדובב אותו לספר את סיפור חייו. עם צילום שמנסה לתפוש את המורכבות הפנימית שלו. צילום שחושבים בו הרבה לפני שלוחצים. ויהיה בלוג מסע. בכל יום אעלה פוסט עם סיפור חייו של מישהו. זה יצריך די הרבה התארגנות לוגיסטית, כשחושבים על זה. אולי במקבצים.
שני בבוקר. אני יושבת ומזככת חרוזים. יוצרת צורות פרועות ולא סדורות, אין לי חשק לעגל אותם למושלמות. והזכוכית הזו שאני אוהבת במיוחד, הצירוס, חלבית ובוהקת ושקופה ואופאלית, ואני מנסה לתת לה צורה, ולא משנה כמה אני עובדת ומועכת מפה ומיישרת משם, יוצאת לי צורה של לב. לב חלבי שקוף. לב? בחיים לא יצרתי חרוז בצורת לב. מה לי וללבבות.
אבל הזכוכית מתעקשת תחת ידי, ואני מביטה בלב ההולך ונוצר, ורק חץ פולח חסר לו, וכיתוב שמכריז באופן נחרץ מי אוהב את מי. והדיבור הפנימי שהיה בתוכי בימים האלה, הפעולה העיבודית על טייס אוטומטי מתמוססת ומגלה תחתיה שלד צער עצום וזוויתי, כי אני זוכרת את מגעו על עורי, צמאה לו, מתאבלת על הילקחו ממני.
ואני מחזיקה את השיפוד שעליו חרוז קטן ושטוח בצורת לב, לשוני כבר טועמת את תועפות המליחות שזירזפה משולי אפי. ואי אפשר להניח את החרוז באמצע העבודה, צריך לגמור אותו, אז אני מנגבת את העיניים בסינר וממשיכה, מושכת באף ומסובבת את השיפוד בלהבה.
והלב הזה, הוא לא חרוז דגול בכלל. אפילו משעמם. אבל הצער שלי צרוף בתוכו ולכן איני יכולה להיות אדישה לו. ואני מוסיפה על פניו ארבעה כפתורים, אחד על כל שנה, והאחד שלא יהיה – לשנה הבאה. אני טובה בשיקויים ובמיצויים של צער, מומחית בעלת שם עולמי ברחמים עצמיים. הוא מסתיים סופסוף, ואני מניחה אותו בתנור והולכת לשטוף פנים, וחוזרת אל המבער, עם הקרוואן והמסע, עם האוטוסטרדות הגדושות והמפחידות של צפון אמריקה.
תהיה גם תקופה של שקט. חנייה בשוּלֵי הסְפָר, היכן שיימצא מקום שישכנע אותי בהיותו כזה. נקודה בה אשב בערב להביט אל מול נוף שיקטין אותי לכדי נקודה. אופק שאין בו ולו סימן אחד לקיום אנושי, מלבד צליל נשימותי. הכוכבים יזרחו לי שם, אורם בלתי מזוהם. מחשבתי תהיה צלולה ושקולה ושלווה ומלאה.
אבל הטבע הזה, עד כמה ארגיש נוח להתהלך בו, על משוטטיו האחרים, על נחשיו וטורפיו? האם ייללו זאבים ליד חלוני? עדרי סוסי פרא, ידהרו? דביבונים, סנאים וציפורים יבואו לחלוק עמי את ארוחת הבוקר? עד כמה יהיה מסוכן לאכול שם, בטבע הבלתי מאולף באמת? ואם אפגוש דוב?
הוא עומד לידי פתאום. כבר יום שני, סופשבוע שלם ועוד קצת התאכלו מאליהם. לוקח לפעמים זמן עד שאנחנו נאספים מהמעגלים הפנימיים ומתלכדים לכדי דיבור. נוגע בכתפי, מנסה לברר מה לא בסדר. קשה איתי בדיבורים כאלה, גלויים. לו רק היה יכול להתחבר אל זרם המחשבות ולראות בעצמו.
ואני אומרת, אתה נוסע מכאן, מה לא בסדר.
והוא? הוא התכוון לשנינו, בכלל. הרי ציין, הוא אומר, שיש שם ארבעה חודשים בשנה שאפילו נעים וקריר. חשב עלי כשאמר זאת. סבר שזה ברור. עכשיו ברור. אבל
אתה לא מבין, אני אומרת לו. אני כבר הייתי עמוק בתוך הדובים.
ואנחנו במיטה עכשיו, גוף אל גוף, ואני מתדובבת לאיטי. מסבירה את הדובים. מדלגת על החלק שעדיף לדלג עליו. חושבת שבעצם נפרדנו כבר בתוכי, ועכשיו החזרה שאחרי.
אבל הגשר הזה, שהנה צעדתי אל צידו השני והבטתי לאחור, הגשר הזה, כבליו כבר נמתחו ופלדתו הונחה. הוא קיים בעולם, הגשר הזה, מבנה ארכיטקטוני מורכב ובעצם מופלא, שהרי לידתו מקורה בכמה משפטים. אי הבנות, כמו גשרים, אינן נבנות לבדן.
ועכשיו איך לא להיסחף אליו. איך להניחו בצד, להציב סביבו מחסומים, לגדר בגדרות תיל קוצניות.
איך לעקוף בזהירות. איך לשכוח שהוא עדיין איתנו, הגשר הזה. איך להחלים, לחזור באמת מצידו השני.
הרחובות, הם מעציבים אותי
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
