(תראו מה זה, בקושי גמרו להמליץ לי על קוטלי חרקים בעלי ארבע רגליים וזנב – הקוטלים, לא החרקים – והנה הגורל מזמן פגישה)

אשל הבחין בו, בגוש הפרוותי הקטן שלו שני ראשים וארבע אזניים זעירות, בחניון שמתחת לעירייה, בצד המדרכה. אפרוריותם כמעט שהסתירה אותם כליל. הבטנו בהם. הם הביטו בנו חזרה בעיני חרוזים קטנות, מתוקים עד שברון לב. חששתי לקחת אותם, בשלב זה עדיין קיוויתי שיש להם אמא סנילית שהניחה אותם שם, למרות שהסיכוי היה קלוש – חתולות נוטות להחביא את הגורים, גם אם באמצע העברה, ולא להשאירם גלויים לעיני כל. היתה סכנה שידרכו עליהם, במעבר החשוך, והיתה גם סכנה שהם יזחלו עשרה סנטימטרים וייפלו אל משטח החניה, ולא ממש רציתי לחשוב מה עלול לקרות אז. אבל הם לא זזו במיוחד, לכן השארנו אותם שם, אחרי שניסיתי כמה בירורים טלפוניים אצל חברות שמבינות קצת יותר בגורים, שאמרו שאין מי שיאסוף אותם מהרחוב.

אבל כמה שעות אחר כך עדיין דאגתי להם, ולא יכולתי להירדם. לקחתי את ז'אן לוק וארגז קרטון קטן. הם עדיין היו שם. העמסתי אותם על הארגז והתכוונתי לזוז, אבל שמעתי, במעומעם, דרך הקסדה, שהם צווחים נורא. הורדתי את הקסדה, כי הצווחות נשמעו רחוקות מדי, ומזל שהורדתי, כי אז יכולתי להבחין שהצווחות לא מגיעות מהארגז. מסתבר שהיה עוד אחד, שנפל למטה, תחת גלגליה של מכונית חונה. היה קצת קשה לחלץ אותו משם. בסוף הצלחתי לתפוס רגל, ומשכתי אותו החוצה. מהרגע שהונח לצד אחיו, השתתק.

הטרטור של מנוע הטוסטוס כנראה הזכיר להם גרגור, כי הם מיד נרדמו (לנסוע במכונית הם לא כל כך אהבו, כפי שהסתבר למחרת, כשלקחנו אותם לווטרינר).

מצד אחד, לא יכולתי להשאיר אותם שם, למוות משוער. מצד שני, זה לא שאני יכולה לגדל אותם. אני לא נמצאת מספיק בבית, וגם לו הייתי, בחוזה השכירות שלי יש סעיף שאוסר על החזקת חיות, ולבעל הבית יש משרד קומה מתחתי, כך שאין הרבה סיכוי שהעניין לא יתגלה. (מצד שלישי, תמיד הייתי מעשית מדי בקטעים האלה, כלומר, מביטה בהם בחמלה וממשיכה הלאה, ומרגישה אשמה כמה שבועות טובים אחר כך. אז הנה, הפעם ניסיתי להכנס בדלת המסתובבת מכיוונה השני)

בינתיים הם שקטים להפליא. רוב הזמן ישנים, שלושתם בערימה קטנה, וכשהם ערים, הם בעיקר עסוקים בחיפוש תנוחת שינה טובה (מסתמנת עדיפות לשינה מעל הראש של אחד מאחיך). אין לי כל נסיון עם גורים בגיל הזה (שלושה שבועות, אמר הדוקטור), וכשהראו לי אצל הווטרינר איך לטפל בהם, זה נראה פשוט. העניין הוא, שהם מסרבים בתוקף לאכול וצריך להאכיל אותם בכוח. כל שלוש שעות. נראה שהם לא אוכלים מספיק, אבל אין לי לב לדחוף להם בכוח כשהם בוכים כל כך. (אה, כן, והמסז' בטוסיק עם צמר גפן רטוב? לא עובד. לא יוצא כלום). בקיצור, כן, אני לא יודעת איך לאכול אותם. אוקיי, לא בחירת מילים טובה.

כשהייתי ילדה רציתי בכל נימי נפשי לאמץ חתלתולים, אבל החיה היחידה שהרשו לי היתה דג (והמסכן בילה שעות ארוכות מחייו בהימלטות מבועתת. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה, מכניסה יד למים ומנסה לשווא ללטף אותו). את האפרפרים אני לא כל כך יכולה לאמץ, אבל גם לא הייתי מסוגלת להשאיר אותם ברחוב. וכן, אני כבר אדם בוגר, וזה אומר שאם החלטתי לקחת אותם, אני גם אטפל בהם עד שיימצא פתרון. (מאוד ישמח אותי למצוא להם מישהו שיידע לטפל בהם כראוי).

העמותות למיניהן לא מסכימות לקחת, כי הן מלאות בחתלתולים משלהן, ולמצוא מאמצים זה לא קל, יש חתולים כמו זבל. (ובזבל. עשו טובה לעצמכם ולהם. עַקרו אותם)

בקיצור, שלושה חתלתולים חמדמודים לאין שיעור, שני זכרים ונקבה, שקטים, מנומסים, ספונטניים, שרמנטיליים, ובעלי תואר שני במדעי ההתנהגות, מחפשים בית אוהב.


יש ערמה של חבר'ה על הדשא, אני דברים כאלה מחבבת.