[בהחלט. חמישה ימים הם פחות מדי. תאי גופי משוועים לחזור. גיהנום לוהט (עם שולי גן עדן) שם עכשיו, למרות שלפחות יבש. באוטובוס מאילת לת"א, בעיניים מצועפות, (חזרתי עם דלקת עיניים) נאנחתי לאשל, בוא נרד שוב בנובמבר. אמר, איך נחזור בנובמבר, הרי כתבת שזה יחזיק רק חצי שנה? אמרתי, אה, נחזור לשם, ואז ניפרד כידידים. צחקנו. צחוק ריחני דביק ומלא מינרלים, כמו אורז חוּם. טוב, נו, אולי מותר כבר להודות בזה בלי להיבעת, אם לא היה ברור. הוא ואני, זה משהו, זה. (אמרה ועצמה עיניים, מחכה למכה שתבוא)]

בסיני חשבתי לעצמי, אנחנו עובדים. עובדים? עובדים את השמש. קמים כל בוקר לפנות זריחה, שותקים עם רוח מלטפת על החוף, בחברת סרטנים חששניים (ולפעמים גם צליינים יפניים) והזַכּוּת הצחיחה של החול, מתפרקדים במוצקותו של כסא עץ מול היישות המימית שממול, ועובדים את האל הכתום המגיח חדש אל יומו.

ואז מתעטפים בבגדי-טקס-ים ועובדים את זהרוריו. צפים בבריכה תכולת האגן ובטריותו של שחר מוקדם, רק אנו וצללינו המרחפים מעל הקרקעית המזדהרת במארג רִצרוּצי זהב, שגופינו השוחים מערבלים באדוות גדולות, זרחניות.

אחר כך עובדים אותו ביראה ומסתתרים מפני פניו המלובנים. לכשיתעייף ויניח לֶחיו על ההרים האדומים שממול, נצא שוב לעבדו בגני הטורקיז התת מימיים, עורנו מנומר אור, לבן חבצלתי דואה בתווך העשיר, הירקרק, שזרמי קור מסמררים וחמימות תוך רחמית מפכים בו לסירוגין, גלים צנועים מערסלים במרחק הלמות לב, ורק הפעימה האיטית והנשיפות המצטנררות מזכירים שחיים אנו, שלא חלמנו את הסגול הקטיפתי ואת הכתום המחשמל ואת המניפות הנעות חולמנית בזרמים ואת הסנפירים המפוספסים ואת יצורי היופי הצבעוני, הדוקר, המשובצים תדיר במים סביבנו כבמעין תכשיט נוזלי גדל מימדים, שאף אנו שרויים בו, שתי פניני בארוק משונות צורה, תיירים מפלצתיים, איטיי תנועה, מפעפעי צל חולף על אלמוגים זקנים, מלוטפי אצות ריריות וצרובי עין, מאושרים באופן שערורייתי, קלי ראש ומלוחי שפתיים.

המים מבטיחים ומאיימים גם יחד. השונית היא התחנה המרכזית הסואנת דוּמם של המעמקים, ועל המבקר להישמר לבל יוצפו כל חושיו בוזמנית. ויש לנתב את כפות הרגליים לבל תדרוכנה על קוציהם חסרי הפשרות של קיפודי ים המונחים מושבות מושבות על הקרקעית, מבשרי רע כחבורה של בריונים שהזמינו עצמם למסיבת גן, לשמור על הברכיים לבל תשרטנה בקוצים מעוּבי הסידן של השונית, על הידיים לבל תחמדנה מעצמן את קסמי הזהרון, (קיסר קטלני ויפה תואר בצווארון מלמלה נוצתי), או את צריבת אלמוגי האש.

להיפעם בזהירות, מבלי תנועות חדווה פתאומיות שיביאו מלוא הלוגם מי מלח אל הריאות, כשלהקת דגיגים בתכול-נאון חוצה את נתיבך ומתפצלת-חולפת סביבך, כמעט דרכך, קסם חלקלק, רגע הם כאן, ובמשנהו צעיף מתרחק.

[לו רק היו לי משקפי צלילה אופטיים. או מצלמה תת מימית. זאת אומרת, יש תצלומים והם שמורים היטב באיזור נעים במיוחד של זכרוני, אבל לא הצלחתי לייצא אותם משם לפורמט דיגיטלי. (בעצם אני שמחה שלא צילמתי. הפעם הייתי בתוך הדבר-עצמו, ולא מביטה בו חמושה בעיני האוטומטית, הממקמת אותי תמיד מבחוץ, מצופה שכבת ריחוק)]

עדכון חתלתולים: שרויים בטוב, אצל אמא אומנת מצטיינת. הצליח להם. תמונות תבואנה. תודה לכל מי ש.

עדכון סלון: יקירתי, העבודה שלך נפלאה, ואנחנו לא נושכים. פליז ריקונסידר.