| 7/2004
בפיסוק רחב
(ענייני מנהלה:
א. יש איזה פרזיט שהתיישב לי במעיים ושותה את הזמן. חשבתי שיהיה המון פנאי בקיץ, היות שאין לימודים. אוהו, טעיתי. שכחתי עד כמה העבודה נהיית תובענית בקיץ. שבע משמרות בשבוע, והן ארוכות יותר מהרגיל. אני על סף איבוד הקול, ובאופן כללי די תשושה. אפשר לשכוח מלשבת לכתוב. ואני כבר לא מדברת על שלל העבודות הלא-דחופות, כולל הסמינריונית, שאפילו לא התחלתי. ב. התערוכה של המדרשה עכשיו, עד ה3.8. לכו לכו, יש מה לראות.
ג. תודה לזה שהזמין אותי סופסוף לגוגל מייל, כי נמאס לסרוג בחושך)
לא חבל? דווקא יש לך פנים יפות
כולם: צעירים וזקנים, טיפשים וחכמים, ידועים ואלמוניים: כל הכותבים, כשמגיעה סוגיית סימני הפיסוק, נוהגים להצהיר בחולמנות על חיבתם המיוחדת, האחת במינה, לסימן הזה, נקודה-פסיק, שאם תשאלו מה הוא עשה כדי להצדיק את זה, אענה לכם: כלום! שום דבר! הוא פשוט היה שם; הוא נראה אקזוטי ומעניין; לא השתמשו בו הרבה; הוא סיפק הפסקת קריאה משונה וקשה לעיכול ולמדידה באורכה המתנשא; הוא זכה בכל הקופה, הנקודה-פסיק.
שטאנץ! אצל בכירי ובחירי הבנים ובנות, הכותבים והכותבות! כולם, אך ורק אל הנקודה-פסיק יוצאת נפשם! כמו להיוולד אל תוך עולם בו כולם מצהירים על חיבתם לרוסטביף, בלי אף צדיק בקהל שימלמל "צלעות טלה", או אולי אפילו, רחמנא ללא צלי, "ברוקולי". אנשים שבספריה המוזיקלית שלהם אפשר למצוא קטעים שמעולם לא הושמעו לקהל של יותר משלושה, אחד מהם אמא של הסולן; אנשים שהם איקונות תרבותיות מהסוג שמזהים במכולת; כאלה שדגם המכנסיים שלהם נרכש אחד במינו בחנות סודית באוף שיינקין והחולצה היא וינטאג' מעודפי אצולה אירופאית שוקעת; אנשים שיש להם באר שכונתי בו מכירים את העדפת השתיה הביזארית שלהם לפרטיה (מי עוד שותה את המשקה הנורא הזה?!); אנשים שנופשים במקומות שמשרדי נסיעות לא שמעו את שמם; אנשים שאם אין להם אזרחות זרה, חיו לפחות שנתיים בחו"ל; אנשים שיש במלתחתם פריט של גליאנו, שנשמר לקוקטיילים חגיגיים במיוחד; אנשים שבמרתף היינות שלהם בקבוקי ירדן מבציר 84; כאלה המגדלים חיית מחמד שהאוכל שלה מוטס טרי לארץ; כאלה שקוראים ספרים של "רסלינג" ואפילו מבינים אותם;
כל אלה ואחיהם מצביעים כאיש אחד, מבלי שתרעד האצבע לרגע, על הנקודה-פסיק כעל הרוזבאד הדקדוקי שלהם, ואילו אני, (שגם לי היתה פעם חיבה מיוחדת לנקודה-פסיק, ואפשר לומר שאני נקודה-פסיקוהוליקית שנתפכחה), חשה רצון עז להתקומם ולקרוא: המלך לובש חוטיני! הנקודה-פסיק היא היא המכנה המשותף הנמוך ביותר, המובן מאליו, הקלישאי! הסכיתו, אחים, לשוועתם של סימני פיסוק אחרים, שכל חטאם שהם נמצאים בשימוש תדיר!
כפי ששמתם ודאי לב, אני קצת רעבה היום, אי לכך אמשיל את המילים לפחמימות: שרוכי פסטה צהבהבים, ארוכים, לעיסים; כיכר שחומה של קמח מלא ודבש, פשוטה ומודגשת ניחוח; לחמניה מתוקה, מבריקת כתפיים בזוקות-שומשומין; פיתה דקיקה וגמישה; צ'פאטי שטוחת מראה, או שמא טורטייה חלקת לחי; כדור קטן של בצק שמרים מאודה אוורירי, רך כישבן של תינוק; אורז לבן גושישי וריחני, או אחיו הפראי, השחור, שנקטף ביד ונאסף גרגר אל גרגר; עוגיות חמאה קטנטנות ומסבירות פנים ששקד ננעץ בליבן, אפופות ניחוח וורדים; פולנטה צהבהבה, מתפקעת מחמאה; פתיתים אפויים, ביתיים, משובצי בצל מטוגן; פירה תפוחי אדמה נימוח ועשיר, במרקם של יַלדוּת; שבבי בטטה, מטוגנים בשמן עמוק; בצק פילוֹ שקוף ודקיק, שכבותיו מובחנות וזרויות פירורים; נטיפי בצק זעירים, ממתינים למצוא את דרכם אל כרסו של מרק חם בימים חורפיים, טובים יותר.
והכמיהה לפחמימות, כמה דומה היא לכמיהתי אל המילים, תלוית מצב רוח ונטיית הלב, אי שם על המנעד בין המינוריות לבין הגרנדיוזיות, בין הבנאליות לבין האקזוטיות, בין חטיף מתפצפץ בפה לבין יציקה כבדה השולחת אותי הלומת חושים אל המיטה, לעיכול איטי.
וכל זאת כדי לאמר: סימני הפיסוק הם התבלינים שעל לחם חוקנו. הייתי נותנת בהם סימנים:
(!) סימן הקריאה הוא הכוסברה של המילים. קמצוץ ממנו דרוש פה ושם, אבל הגזמה בכמות מקדיחה קשות את התבשיל.
(?) סימן השאלה הוא הטרגון. נוכחותו מאתגרת ומטילה ספק, מערערת את הידיעה שעליה מכריז לכאורה המשפט שנחתם בו.
(,) הפסיק הוא מלך המלח. אפשר בלעדיו, יעידו תבשיליה של אמי (בזכותם שמרתי על גזרה דקה למדי כל עוד התגוררתי בבית), אבל נוכחותו היא הנותנת למילים את טעמן האמיתי, והוא, יותר מכל האחרים, נדרש תמיד, וזו בעצם שאלה של מציאת האיזון בין פחות מדי לבין יותר מדי.
(.) הנקודה? הנקודה היא פלפל שחור. בשימוש נכון, כלומר, טחונה טריה, היא המלכה של הארומה העדינה. הנקודה דורשת נטיה למינימליזם, ואם תינתן ביד גסה, תהיה לחריפות ריקה, נטולת ייחוד.
(:) נקודתיים הן פטרוזיליה. קשה לטעות איתן.
(;) ונקודה פסיק? אה, נקודה פסיק. יקרת המציאות, אנינה, ייחודית, חביבתם של מבינים. זעפרן.
() (ואני? את מי אני הכי אוהבת? את הסוגריים, להסתתר בתוכם, להציץ החוצה בזהירות. כמו תחת שמיכה. הסוגריים הם מים)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
