האובך הצהוב ואני יושבים במרפסת, וקשת הצ'לו של דייוויד דרלינג קורעת לי את הגוף לנתחים מדממים. בדרך הנה, הירוק של הרמזורים נראה כחלחל מבעד לעדשת הפילטר השרבי. האספלט הבוער טיגן את סוליות רגליי עד השחמה, הלחות זמזמה וחגה סביבי בטרם התאדתה. חשבתי על המיזוג והמקלחת והדובדבנים הקרירים המחכים לי בבית. פתחתי את הפה, ניסיתי להלחית כמו כלב כדי להתקרר, אבל אחרי שבע נשימות הלשון התחילה להתייבש ולהתקשות. משכתי אותה פנימה והגפתי את השפתיים אחריה. בלעתי רוק בטעם מדבר.

כבר כמה ימים שיבש לי בראש, בלי קשר לחום הזה, בלי קשר לציפורים פעורות המקור, לאנשים המהלכים כאילו מישהו שאב מהם את לשד החיוניות, למדרכות באפור יוקד. אני צמאה. צמאה אל מה שנלקח ממני, אל הפטה מורגנה שהתגלתה לי לרגע קצר בזרועותיך.

אל תברח ממני. אל תברח ממך. בוא ננסה להתנהג כמו שני אנשים שיכולים, נמשש את הנס הזה מבחוץ ונברא לו צורה מיוחדת. הצורה שלנו. אולי יסתבר שבכל זאת אנחנו אפשריים. אפילו אתה. אפילו אני. לא כל יום נוגעים בי ככה. והרוויה הזמנית הזו שהיתה לי איתך, הלגימה הקטנטנה, הצלולה, הצמיאה אותי מאוד.

בבקשה, השקה אותי עוד קצת, כי אני כבר כל כך מעולפת מן המרחקים שלך.