אני מוצאת עצמי מייחלת למותו של אדם שלא הכרתי, דוד עשיר מצד עלום כלשהוא של המשפחה, בלתי ידוע, כך שהצער עליו לא יהיה נוקב. ושיזרוק איזו עצם בצוואה. גם עשרת אלפים ש"ח יהיו נחמדים. לפני התאונה היה לי מינוס כרוני של חמשת אלפים, עכשיו הוא כבר בן חמש ספרות. ויקי מבנק לאומי משאירה לי הודעות, אבל המינוס שלי מדאיג אותה רק בין שמונה בבוקר לשתיים עשרה בצהריים, ואילו אני דואגת סביב השעון. כסף, זו הטבעת שמתהדקת לאיטה, לאט מכדי שארגיש, עד שיום אחד אני מתעוררת ומרגישה שכבר די הדוק.

(הבהרה: אני לא עניה. יש לי מה לאכול, יש לי עבודה, יש לי הכנסה, ולרחוב אני לא אזרק. נא לא לרחם עלי ולא להציע דבר, תודה)

ללא ספק גלשתי לאיטי במורד איזה שניים שלושה עשירונים. פעם, כשהיו מקבלים את תלושי החג של פסח, הייתי מקדישה אותם לקניה שנתית של תחתונים וגרביים. בשנה שנתיים האחרונות, אולי מעט יותר, אני משתמשת בהם קצת לספרים וקצת לקניות בסוּפּר. וזה מין וויתורון קטן כזה שאני מרגישה בעצם רק כשבמהלך בדיקה שגרתית אצל רופא אני צריכה להוריד נעליים, ויש חורים בגרב, וזו לא הרגשה הכי נעימה שהרופא מציץ עליך כאילו היית מקרה סעד, ואני הרי לגמרי לא, פשוט אין לי מספיק כסף בכדי לחדש את צי הלנז'רה. וזה לפני שהתחלתי לקטר על הצבע שחזיות ישנות, שפעם היו לבנות, תופסות עם הזמן.

כבר הרבה זמן שאם אני אוכלת בחוץ – וזה משהו שאני לא מוכנה לוותר עליו, האכילה בחוץ, אולי שלא בצדק. אני אוכלת חומוס. טעים וזול. לא חומוס של יפו, כי זה רחוק ואני שונאת לנסוע רחוק.

חומוס של יאפים, חומוס טעים. ("כנאפה", מכירים? מסעדת הבית שלי)


בחצר אצל בועז ארד, ווטרינר ובן אדם, על תקן פרסומת תלת מימדית: חתול שלדעתי אפשר לקרוא לו רק בוריס.

כולם סביבי עניים. אשל עובד על פרויקט של עצמו, כלומר לא מקבל משכורת. ההוא עובד חלקית בכתיבה, שכידוע אינה מפרנסת את בעליה. המינוס שלי עבר את הקו האדום התחתון. התאונה נגסה בו חור נאה, לפני זה הוא היה מיוצב, כמו חולה קריטי. הלימודים החמירו את מצבו, זה השילוב של פחות שעות בעבודה ולכן פחות כסף ובלי בונוסים, שפעם הייתי רגילה לקבל, הוצאות נסיעה כבדות, וגם הוצאות על הלימודים עצמם, החומרים לא זולים במיוחד. (יש לי רשימה של עבודות שנפתחת ככה: כשיהיו לי אלפיים ש"ח: אני מגישה את עצמי, עירומה עד כחלחלות ומכוסה רק סדין, בחדר קפוא, על מיטת נירוסטה, עם בקבוקי פורמלין מסביב. כשיהיו לי עשרתלפים: אני מקימה מחסום צה"לי, בטונאדות, חיילים עם נשק, חשודים כורעים בצד בעינייים קשורות פלנלית, בכניסה למדרשה. כשיהיו לי עשרים אלף וחלל הגון: מיצב בשם מֶזון, שאני חולמת אותו כבר שנתיים).

ולא שאני חולמת על וילה עם וולבו. אני חולמת על טנדר סובארו ישן ועל חצר עם מחסן, שיהיה מקום לאסוף את כל הגרוטאות שאני מתאהבת בהן ברחובות העיר. לפני שבועיים הלכנו לראות את שרק 2. בדרך היתה זרוקה דלת. דלת יפה, עץ שחום מצופה לכה, קומפלט עם עינית, שלט בולט קטן עם מספר הדירה וידית. עמדתי והבטתי בה בהתפעלות, מכל הכיוונים, מדמיינת מה אצייר עליה, אומרת לאשל, תראה איזו דלת נהדרררת. אשל הביט בי מביטה בדלת, חייך חיוך אוהב ואמר שמעולם לא ראה מישהו מתפעל כל כך מדלת.

(פעם היה מישהו שהציע להיות הפטרון שלי, לממן את מחייתי, העיקר שאֶצור. סירבתי כי זה היה משייך אותי אליו, אבל אני מודה שמדי פעם אני מהרהרת בחמדה באופציה דמיונית זו או אחרות. באסה שאני כבדה מכדי להיות פילגשו המוחזקת של איזה מיליונר עם טעם ביזארי בנשים. טוב, נו, לא נראה לי שבאמת הייתי מסתדרת עם התפקיד ממילא)

שאלת הכסף. מול הבית שלי, כמעט, מתנשאים מגדלים, מהיקרים בתל אביב. אנשים עשירים מאוד גרים בהם. לפעמים, כשהלילה שקט ואני חוזרת הביתה מעוד משמרת, עייפה ומריחה כמו טוסטוס (רכבם של חסרי הברירה), אני בוהה בהם. בהשתאות אני חושבת, יותר מאשר בקנאה. בסקרנות. כמה רחוק עולמם משלי, כמה קרוב גיאוגרפית. סלוניהם מוארים באור יקרות הלוגני. טלויזיות ענק מרצדות על הקירות, רהיטי בובות זעירים מקשטים את דירות הפאר שלהם. דמויותיהם הגמדיות מהלכות לעתים נדירות אנה ואנה לאורך קירות הזכוכית האימתניים. בטח קשה למזג בית כזה, אני חושבת. המון חשמל. וזה לא שאני צריכה או רוצה בית כזה. אבל הייתי רוצה את הרווחה הזו, היכולת לעשות מה שבא לי. (וזה לא שאני לא מפנקת את עצמי, בשנה שעברה קניתי לעצמי את הקוריאנית כמתנת יומולדת, שהיא המוצדקת במתנות אי פעם, והשנה היתה סיני. כשהמינוס גדול מעשרת אלפים, עוד מאה ש"ח לכאן או לכאן לא נראים חשובים כל כך, למרות שאני יודעת שעדיף היה לחסוך).



בוריס מבפנים. אוקיי, לא מבפנים כזה.

זה לא עוני של בטן נדבקת לגב, אלא עוני שחולקים אותו רוב תושבי המדינה, נדמה לי. עוני שנוגס מאחור בעוד שמקדימה החיים לכאורה נמשכים אותו הדבר, מלבד הלחץ העמום בשרירי הארנק. והעוני הזה מבאס אותי לא בגלל תענוגות החיים שלכאורה נמנעים ממני, כי הרי יש כל כך הרבה תענוגות שזולים לגמרי ואפילו בחינם. אלא שאני מרגישה שיותר מדי תחומים בחיי נשלטים על ידי החסך. ואני מקנאה באנשים שיש להם כסף, כי יש להם החופש לבחור.

(כן, אני יודעת שאם אוותר על עבודת צווארון התכלת שלי ואחפש עבודה במקצוע, אוכל להרוויח קצת יותר ולנשום קצת יותר. אין לי כוחות נפשיים לזה, וממילא כל עוד אני סטודנטית, רק עבודת משמרות תסכון, גם אם היא מפרקת אותי בזמן האחרון)

העבודה גומרת לי את הקול. האריכו את המשמרות כי העונה הבוערת עכשיו. גם שש שעות לדבר רצוף זה קשה. שבע וחצי זה גובל בבלתי אפשרי. הקול שלי בא והולך לאיבוד, ואני לא יכולה שלא לחשוב, קיבינימט, יש לי קול יפה (לשם שינוי, זה משהו שאני יודעת ואף מאמינה שיש לי) ואני מבזבזת אותו על שירות לקוחות. אם כבר, למה לא לעבוד בשיחות אירוטיות, לדבר חצי, להרוויח כפול?