אתמול היה פה דרור. כבר שנתיים אנחנו בקשר, פעם כבר כמעט היה בינינו משהו. לא אהבתי אז את טעם הנשיקה שלו. הוא מעשן. אבל עכשיו בא אלי רחוץ וגלוח ומדיף ניחוח גברי נעים של אפטרשייב עם רמז של זיעה – הוא הלך ברגל עד אלי. ולא עישן. חשבתי שהוא לא מושך אותי במיוחד. יש בפה שלו משהו ברווזי, ויש לו עיני כלב חומות יפות, אבל יותר מדי כלביות, וכשהוא נותן בי את אחד המבטים שלו, אני פוחדת להכאיב לו. אלה הדברים שזכרתי לגביו.

ואתמול, הוא מגיח משומקום, ונוגע בי כאילו אנחנו בעיצומו של משהו. אני לא מתכוונת שהוא אסרטיבי או מנסה ישירות לפתות אותי. זה בדיוק העניין, הוא לא. הוא קצת כמוני אני חושבת, נהנה מן המגע עצמו. כן, יש בו חושניות גדולה שמתגלה מעל הציפוי השטחי של חוסר העניין שלי בו. נעים לגעת בו. נעים כשהוא נוגע. מאוד בעדינות. אנחנו יושבים ומרפרפים זה על פני זו. בעיקר הוא נוגע בי. אני בפעולות גומלין מצומצמות. הוא לא לוחץ, ולא מנסה, ואני מנסה לקרוא אותו. הוא מביט בי במבטים קצת מאוהבים. לא, לא יכול להיות. אבל מצד שני, קשה שלא לתהות מה בכל אופן יש במבטים האלה, הרכים, העוטפים את כולי. אני לא רוצה לחשוב שאולי כן. אני מקווה שזו רק חיבה גדולה. לא, הוא לא יכול להיות מאוהב בי, הוא לא מכיר אותי מספיק. אולי זו ההבעה שלו כשהוא מגלה עניין?

הוא מלטף אותי בהתמסרות, גופי רגוע, אבל מבפנים אני משוטטת בחוסר מנוחה. כי בתוך הריחוף של הליטוף קל להיסחף אל המקום שנעים לי, אבל איני רוצה להיסחף. הוא טוב אלי. מנשק את כפות ידי, כי אני לא מסוגלת להתנשק איתו. לא מנשק בלהט, כאמור, מרפרף בשפתיו, בעדינות, בהנאה נקיה מן המגע, בלי לצבוע את הגוונים לכיוון הסקס. אולי הוא חש בחוש שאתנגד. מלטף את הידיים שלי בידיו, אוחז אותן, המגע שלו מתפעל מהידיים שלי. מן השיער. קצת הוא מלטף את הבטן שלי, ואני חשה בנוח איתו, כמעט מספיק נוח בכדי לא להידרך. שנינו מרחפים בסוטול טבעי, מתמכרים לעור הנלחש בינינו. הוא נסחף פנימה יותר ממני. אני מרגישה נאהבת, אני מרגישה את זה בעצמות הלחיים, בסוג החיוכים האניגמטיים למחצה שמתבשלים להם מעצמם בקצות השפתיים שלי.

אבל כשנעים מאוד, אני נסחפת ושוכחת את דרור, ואני בזרועות ההוא שאני לא רוצה לזכור כרגע. אני מנסה להתרכז בדרור, לא לשכוח את קיומו לידי, לא לדמיין שהשיער הקצר הזה שלו מתארך, שהשפתיים שלו המלטפות בעדינות את גב כף ידי הן שפתיו של מישהו אחר, מישהו שאני נודדת אליו בתוך הנעימות הזו, מתגעגעת אליו, מנהלת איתו דיאלוג ארוך, קוראת לו, והוא אינו שומע את קולי. אתה מאבד אותי, אני לוחשת לו. בוא, גם אם לאט לאט, בוא, חזור אלי. ראה אותי, אני צריכה להיות ככה חבוקה בזרועותיך, ושפתיך הן שצריכות להיכרך סביבי. הקסם מרחף כל הזמן סביב דרור וסביבי, אבל אינו מצליח להתרקם. רוח הרפאים של ההוא שבליבי פורמת בעדינות קצהו של כל חוט שהליטופים טווים סביבנו. נהיה לי קשה להתמודד עם המגע שלו, למרות שהוא לא מתחרה, לא מנסה להחליף, מבין. אמרתי לו שאני קצת מאוהבת במישהו אחר. הוא יודע. חשוב לי להיות ישרה. אבל יותר מזה, אני לא רוצה להיכנס למשהו שיפגע במישהו. לא בי, לא בו. אני לא רוצה שהוא יתאהב בי. אני רוצה שאיש אחר יאהב אותי ככה, ירצה אותי ככה, יגע בי ככה, יישב קרוב אלי, יחבק אותי, ירפרף בשפתיו על מצחי המתחמק.

אני מתרחקת מדרור בעדנדינות, והוא בעדנדינות אינו רודף, רק עוקב. במסירות. אני מתכרבלת בחיבוק שלו, המבט שלי נודד מעצמו למטה. יש לו זקפה גדולה. זה מחמיא לי. אני מביטה בה, מהופנטת. אהה, ילדון. לא חשבתי שאתה כזה. אני מנסה לאמוד, אם זה קיפול של המכנסים שמטעה אותי, או שמסתתרת שם מפלצת (לא כל כך) קטנה ונחמדה שמאוד היתה רוצה אותי. אני בזה לעצמי על שהמחשבה עוברת בראשי. הגוף שלי קצת דלוק וקצת כבוי, הסתירה הזו מותירה אותו מרוגש, אבל מאוד מינורית.

ובכל זאת, המחשבה להיות עם דרור עוברת את הגבול בין ה"לא יקרה" לבין ה"אולי". אני יודעת שקצת חומר מתווך, נניח אלכוהול, היה מזמן מוחק את הקו הזה, השברירי. ואחר כך הייתי שונאת את עצמי. כן, אני כבר חכמה מכדי להפיל את עצמי למלכודות האלה. הסקרנות מרתקת אותי למקומי, אני לא מצליחה להסיר את עיני ממכנסיו, מקווה שהוא לא מרגיש במבט הבוטה שלי. יכולתי עכשיו, בטבעיות גמורה, להניח את היד עליו ולפתור לעצמי את התעלומה המרתקת הזו תוך רגע. אבל אני מתאפקת. לא שחסר לי  אומץ – מעולם לא חסר לי אומץ. אני פשוט לא רוצה להשתלהב עמוק יותר, לא מוכנה עדיין להרשות למישהו אחר, כי מישהו אחר פירושו לוותר על ההוא. עדיין לא.

אני לא יודעת כמה זמן אנחנו ככה וכמה זה עוד יימשך, וזה טוב, ונעים, אבל זה מוביל את הראש שלי במדרגות לולייניות לחדרי קטיפה שאני לא יכולה להיות בהם. ופתאום אני רוצה להיות לבד, ולא יודעת איך אומרים לו בעדינות ללכת. זה יימשך לנצח, בקצב האיטי, ההזוי הזה. שנינו על סף השינה, מתוך נעימות, לא מתוך שעמום. אני מתרחקת ממנו לאט ובעדינות, מהמהמת משהו. הוא עייף מאוד. אני חשה בזה. אומרת לו. כן, הוא באמת עייף מאוד. אני אומרת לו בשקט, בקול של קרבה, קול נעים ולא חותכני, שהגיע הזמן לישון. הוא מסכים איתי, אבל הפרידות, והליטופים, הכל ממשיך, אינו מפסיק מיד, אלא יש טקסים בתוך טקסים של ליטופי סוף וסיום ופרידה וחיבוק ואני קמה והולכת לאיטי לכיוון הדלת הוא בא אחרי, ושם עוד חיבוק, ונעים לי בזרועותיו, ובאמת שאני חושבת עליו רק  טובות, על האיש המקסים והחושני הזה, יודעת כבר, גופו סיפר לי, גופי סיפר לי שגופו סיפר לי שיהיה לנו טוב ביחד. ואני תוהה מה היה קורה אם הייתי נוגעת בו, אבל שנינו עייפים ועובדים מחר, ולי יש רוח שמרחפת סביב, והוא יודע על הרוח הזו, כי לשקר ולהסתיר אני לא יודעת, והוא הולך בסופו של דבר, ואני נשארת מרוככת, אבל עדיין צמאה אל רוחו של ההוא.

שלוש שעות, מסתבר, התלטפתי איתו וחשבתי עליך. חסרת לי כאן. ואני חושבת על הנזקים שהמרחק הזה שלך יוצר, ואיך אוכל להתכרבל ככה בזרועותיו של מישהו אחר ולשאת את הכאב, ואיך כל נגיעה שלו תהיה מפחידה, ואיך אתרפה, ואיך ארשה לו לגעת בי מחדש, כאילו לא היה כלום, כאילו אנחנו ממשיכים משהו מהאמצע, אותו אמצע שלא היה לך ולי, כי חפזנו לקראתו. הו, רוח, אם לא תשוב במהרה, לא ייוותר לך דבר בעולמי. ליבי עודו איתך, אבל כשגופי ישכח אותך גם אני אשכח, ואם יבוא משהו טוב, משהו שמשכיח, בסופו של דבר תישאר רק עננת צער סביב מה שיכול היה להיות ולא היה, שאת החלק הזה לא אשכח, אבל איך שנגעת בי, ואיך שנישקת אותי, את זה אני אשכיח מעצמי, וזה ייגמר, ואתה לא תוכל לחזור. ואני רוצה שתחזור. במהרה. גם אם הכי לאט בעולם. יש לי זמן. איתך אני רוצה להיות, במלואי, מבלי לנדוד, מבלי להצטער, מבלי לחשוב על מישהו אחר. רק איתך. עודני קשובה לך. חזור. חזור.