המסתורין הגדול ביותר, מבחינתי, ברגעים כאלה, הוא התרכובת הבלתי מוכרת (ובטיפול לא זהיר, אולי גם נפיצה)

של האני. (במיוחד לאור העובדה ששנה בדיוק עברה מאז חוויית סיני הקודמת, והשינוי שהביאה אל חיי)

שאלת האני החדש, האם האני החדש הוא משהו שנוצר כאילו-יש מכמעט-אין, או רק היעדרו של האני הישן, האם ההיעדר הוא תוצאה של דחיקה לחדר אחורי, או של התמוססות איטית, ואולי הוא פיקציה שרק עיניים משוחדות כשלי יכולות להזות ורק ידיים שקרניות כשלי יכולות לטוות. אבל, אני מוחה בפני עצמי, הרי יש דוגמאות. אלא שגם דוגמאות ניתנות לזיוף בקלילות טאיוואנית.

"אה.. וחג אהבה שמח!" קראתי אל גבו המתרחק, כשיצא את דלת ביתי, הערב.
גוו הסתובב חלקית ופנה לכיווני בשאלה, ויכולתי לראות בלחייו את החשש שמא נפגעתי מהליכתו, ואת המוכנות המיידית לחזור ולחבק עוד, עד תנוח דעתי והוא יוכל לחזור אל התחייבויותיו העתידיות. לא רציתי שיחזור. סגרתי את הדלת. שמעתי אותו עוצר להקשיב. נעלתי.

ואחר כך חקירה עצמית. זה ההומור הדפוק שלך? מה רצית להגיד בזה? הרי לא הפריע לך שהלך. כן, הדלקת את הסטריאו כפי שמזמן לא עשית, ומכולם, דוקא את טורי איימוס התחשק לך לשמוע, אבל את לא התמלאת בצער העמום, המוכר, שקיניו דבוקים ברוק של סנוניות אל התקרה, כל השנים הסמליות האלה, חגי אהבה נטולי אהבה, אפילו לא עצמית. שהרי החג עצמו חשוב כקליפת השום, אבל המיתוס סביבו, הו, המיתוס הוא שיגזור כליה ועשן דקיק של בדידות, אם חלילה אין לך עם מי לישון הלילה.

? and Are you
? Lonesome, tonight

(והדברים ההורגים שהיית מוכנה לעשות בעבר הלא כל כך רחוק, וסביר שגם בעתיד המאוד לא ודאי, כדי לא לענות בחיוב על השאלה הזו)

ואולי רק מפני שהשנה הייתי עסוקה מכדי להיחשף לפסטיבל התקשורתי, המזימה הזדונית של משפחות ותאגידים, זו שנועדה לעטוף את ההמון בשמיכה וורדרדה של אובך מתוק, המקיא מקרבו את כל הפרטים שנשארו פֶרֶט גם השנה. או רק השנה. לא ברור מה קשה יותר.

לא הצלחתי להפנים את ההתרגשות המואצלת מבחוץ ומועצמת תקשורתית, הזמזום הדבשי-סמיך עד דביקות של חג האהבה (מהדרין יאמרו "אאבה", מהדרין שבמהדרין ישתקו). הזמן האחרון מצויר נקודות גחליליוּת זעירה, זוהרות על פני לוח השנה של ליבי.

זה לא היה קל בהתחלה. גם עכשיו לא. אולי לא יהיה לעולם.
ארנבים שנשלפים מן המותן המצולק:
להיעלב כשהוא מתכנס לתוך עצמו, להיות בטוחה שאני לא מספיק מעניינת אותו, להרגיש בלתי ראויה, בלתי שייכת, לא מספיקה. ולכעוס. כמה מהירים לפרוח שתילי הטינה, כן, גם תוך כדי מהלכי התקרבות, איך מסתנן-משתלב פנימה חצי הילוך של מירמור מלַחֵש: מדוע אינך בא לעתים קרובות יותר, למה לא נשארת לישון, אולי אתה לא אוהב מספיק (ובני כלאיהם המכוערים לא פחות, שהגנטיקה ציידה בסֶט דומה של מלתעות, לכל אחד המנשך הטראומטי הייחודי לו).

[דז'א וו לשחייה בים סוף:

זרמים בלתי נראים המערבלים תמידית חמימות פשוטת איברים ודקירות מכווצות של פחד]

הארקטיקה עצמה התפוגגה.

לאיטה, סוחפת קרחוני עַד אל מותם השקוע, משנה את האקלים הפנימי לסובטרופי,

(גם ידינו שלנו היו במלאכה, משתופפים בתורנות, ולעתים צד אל צד, לגרף החוצה את הפתיתים האפורים של שלג דאשתקד).

בחרתי. לבחור, עניין גדול בשבילי. לבחור, ולא פחות מאשר לבחור – לוותר.
לבחור, כולל מע"מ, שירות, אבטחה, ואחריות מעייפת הנספחת לתפקיד.
הרי אין מי שמכריח אותי לשבת ולחכות לבואו (וביאתו?) ולהתעצבן על ערב מבוזבז אם אינו מגיע (וגם אם התעסקות אחרת ממלאה את מקומו של החיכיון הפנלופיאני, בכל אופן, מה שנפרם בכל לילה, עדיין נפרם הוא).

התחלתי לקבוע איתו פגישות. בתחילת שבוע אני פותחת יומן כחול מוארך והוא שולף את הפאלם, ומסדרים מערכת לשאר השבוע, מתכננים מתי ניפגש, בוזקים מלמעלה הפתעות קטנות של קפצתי רק לומר שלום.

כן, אני מודעת שזה יכול להישמע מוזר, לשבת ולתכנן מערכת שבועית. נשמע אמריקאי להחריד, המילים טעונות האשמה "זמן איכות" מציפות את עצמן במי השופכין של המחשבה האוטומטית. (כמה איכות יכולה להיות בזמן שקצבו אותו מראש, נטול שולי התרגלות, להיות "איכות"?).

הוא אינו ישן כאן מדי יום ביומו. איננו גרים ביחד. כאן הבית שלי: הוא מוזמן אליו ואורח רצוי בו, ומפתח יש לו כמעט למן ההתחלה, (הבהלתי את עצמי אי שם בתחילת דרכנו כשהושטתי לו בטבעיות את המפתחות. לקח לו כמעט חודשיים להתרגל שמותר לבוא גם כשאני לא כאן)

[תזכורת עתידית: התעמעמות הפחד, או בעצם: דליפתו מן המרכז אל השוליים, היא סרט השרוול של אהבה טובה]


ההיא כפול שתיים.