החלומות, נמוגים עם פקיחת עפעף, עומדים לרגע על קצה לשון כמו קפצני אולימפיאדה עתירי מדליות, וצוללים בבורג משולש, מרהיב, אל הבריכה חסרת התחתית, הושיטי היד - לא תוכלי געת בם, חלפו אל העֶבֶר השני, שם הם נשלפים מן המים בהילוך לאחור, אצבעות מתוחות ובעקבותיהן ירכיים שריריות, חזה הדוק, קודקוד רטוב, ספלאש עתיר פריזמות, מרחפים הפוכים באוויר אל לשון-מקפצה אחרת, במימד שאין לך בו נגיעה, רק ניחוש דק על קיומו. אינם.

ומה לעשות עם הרעיונות האלה, שבאים בדיוק במרחק שתי טיפות ריר על הכרית מן השינה הגדולה, ואין כוח להדליק את האור, אבל ברור וידוע, שהסיכויים מורים על מחיקת בוקר כה עמוקה, שאפילו נשכח שהיה דבר מה שרצינו לזכור, בזרועות הרגע המאושר שלפני התרדמה.

אצלי פנקס (שלושה. שיהיה. יש להם נטיות אובדניות.) ליד המיטה. מדליקה אור קריאה, אלא שהאור גדול מספיק בכדי לנשל אותי מהנמנומיות. פעם היה טייפ מנהלים קטן, אלא שהסתבר שאין לי הסבלנות הדרושה בכדי לתמלל אחר כך את הקלטות, והוא נזנח, הוא ועשר קלטות זעירות, חלקן מלאות חומרים שהייתי מעדיפה שייכחדו. (אשל משתמש בפאלם, זה נוח, הוא אומר, אם כי שמתי לב שהוא לא באמת ישן במרחק שליפה ממנו. ואולי זה ככה רק כשהוא אצלי, ואולי לא כל העולם חולק איתי את אובססיית המילים ההולכות לאיבוד כשלא מסתכלים)



לואו-באדג'ט גאדג'ט

וכל הזמן היתה לי תמונה בראש של העט הזה, שיש לו פנס, לא בצד הראש, כמו של מטיילים, אלא בצד החוד. חיפשתי בכמה חנויות, ומצאתי בסוף בחנות של ציוד לחיילים, ב39 ש"ח.

מפליא כמה שטות קטנה, עט קסם כחלחל, יכולה לשמח אותי.

היזהרו לכם, שברי משפטים שצפים לעת ליל.
דודה, למה יש לך עט כל כך זוהר?

כדי לטרוף אתכם!

(וזה לא שאני מתחייבת על איכותם של הניצולים הנ"ל. לדוגמא, שבריר שנלכד, ספיח להרהורי הצלילה בסיני: )

כמה משעשעים הם מלפפוני הים, מונחים על הקרקעית כמו אוסף דילדואים חסר דמיון, שאיזו בת ים קטנה זנחה מאחוריה כשעברה לדבר האמיתי (צלופחים).

[הציעו לי להופיע באיזו תכנית תרבות בטלוויזיה. נבהלתי. ביקשתי זמן לחשוב, ואחר כך ביקשתי עוד זמן לחשוב. ואז אמרתי לא, וביקשו שאמליץ על מישהי אחרת, וכשהתחלתי להתלבט הבנתי שזה לא שאין לי על מי להמליץ, כמו שאני לא שלמה עם ה"לא". אז ביקשתי עוד זמן לחשוב. לא ברור למה. אני לא רוצה טלויזיה. זה יותר הפחד להגיד "היה ופיספסתי", אני חושבת. בסוף משכתי את זה ומשכתי, עד שכשהתקשרתי לבקש עוד קצת זמן לחשוב, אמרו לי שלקחו כבר מישהי אחרת. ומי שזו שלא תהיה, ללא ספק תעשה את זה יותר טוב ממני. והנה אנחת רווחה: למסמס את זה - הפתרון האולטימטיבי שלי לרגעי תלבוטת. לא אמרתי לא, כך שאין על מה להתחרט, ולא אמרתי כן, כך שאיני צריכה לעמוד בלחץ הנפשי הכרוך בכך מבחינתי. להתעצבן על עצמי שאני ממסמסת במקום לעשות? אני רגילה לזה.

אה, ומתי המחלה הזו תעבור ואהיה כאחת האדם?]