ותמיד הפחד.
שלי? שלי?
ממני באת?
ואל מי תשוב?

גם אם ינסו בכוח, לא אוכל לגלות מנין באים הרעיונות. טובים, גרועים, לא משנה. מתוחה, קרועת איברים על גלגל העינויים, עקורת ציפורניים, אמלמל רק "לא יודעת. הניחו לי".

צפים מעצמם, לא? עד כמה שאפשר לעבוד אחר כך על מבנה, על זרימה, על ליטוש,

את הרעיון הבסיסי אין דרך לדלות מן הבאר, אין דלי שניתן לשלח אל המצולות.

ולכן, הפחד הגדול ביותר שלי הוא בוגדנותו של הזכרון.
אף פעם לא יכולתי לצטט קטעים בעל פה. תמיד קינאתי באלה היכולים.
אני זוכרת רשמים, תחושות, ריחות, מגע. אבל מילים?

לא נזכרות לי בתוך מיכלים ששומרים עליהן בשלמותן, כפי שנצרכו.
לצטט? רק דברים שהרשימו אותי מעל ומעבר, וגם אז לרוב איני מדייקת.

שירים? אפילו האהובים עלי ביותר, בקשו ממני לרשום את מילותיהם וקיבלתם אבטיח אחד גדול,

כי אני לא זוכרת את המלים אחת לאחת, ולכן ממציאה. (יוצאי הדופן – אלה שנחרתו בנשמתי. דברים מוקדמים כמו השירים של רחל שהעתקתי על ניירות שציירתי עליהם ותליתי סביב המיטה, והייתי הוגה בהם כל יום לפני השינה. או משפטים בודדים מאוד, פה ושם, ולכן אני מצטטת שוב ושוב. וגם אותם משבשת. זה פשוט סוג מסוים של זכרון שדפוק אצלי. אוקיי, כמה סוגים. לעומת זאת, אני זוכרת היטב את תאריכי ימי ההולדת של כל חבריי)

ואני לא שולפת את הנשלפים הבודדים כדי להוכיח ידע, את אולי-עשרת המשפטים האהובים.

אני נזקקת להם כאל לחם בחמאה, כאל מים קרים, וככה צריך להבין את זה.
אבל נחזור אל הפחד, אב מזון דגול.

הפחד הזה כשאני ניצבת אל מול משהו יפה, הידיעה שתמציתו, או חלקים אחרים ממנו, שוקעים באורח בלתי נשלט אל המצולות הבוציות במיוחד של ראשי, הפחד שיום אחד כשאשב לכתוב, יעלה ויבוא אותו שבריר מיובא, ואני אסבור לתומי, שממני בא, שלא מן ההפקר.

ואמנם הבוצה חייבת להיות עשירה, לטעמי, בכדי שיצופו דברים, אלא שמידת ההתמרה שלהם תהיה תמיד נעלם. ואני, עם הזכרון הדלוח הזה, המחורר, אוחזת בתחושת דז'א וו כמעט תמידית, כשאני כותבת משהו מוצלח, דימוי, משפט, לפעמים פסקא שלמה. מביטה בדיעבד ולגמרי לא בטוחה. שלי? ממני? באמת?

ולמה חשובה לי כל כך המקוריות?

למה היא חשובה במיוחד ליוצרים שטרם הכיר העולם בכשרונם?

(אם הוא קיים, סימן שאלה. לעתים נדמה לי שכן, פעמים אחרות ברור שלא. ומיהו ה"עולם" הזה, שהכל נעשה בדברו).

ובכל פעם שמישהו מוריד תמונה מאי שם ברשת ושם אצלו באתר מבלי לתת קרדיט לאמן,

זה מעשה מגונה בעיני. גניבת דעת.

(כן כן אדוני, הכותרת של הבלוג שלך, במו ידיך? כן כן גבירתי, האילוסטרציה של הפוסט האחרון, את טרחת והכנת? לא? אז מי?)

קרדיט זה לא רק כרטיס אשראי.

למה מעשה כמו זה של "נובמבר", אם כך, לא מרגיז אותי, כמו שמעורר חמלה? זה הרי עצוב, שמישהו יהיה עד כדי כך נואש ועלוב נפש, שיעטה עליו את כשרונו של אחר, וינסה ליהנות מפירות הכשרון הזה. מעשה של אדם מיובש ומיואש, שבוחר בפתרון הירוד ביותר. לי נראה שיש יותר סיפוק ביצירת משהו בינוני מאשר בגניבת משהו גאוני.

ועם זאת, הדוגמטיות שלו (שהיתה אכן קצת חשודה, אמרה בדיעבד, לגבי מישהו כה צעיר) בענייני פוטושופ, דווקא הביאה אותי לחשוב הרבה אודות השימוש בעיבודי תמונה, מחשבה שנדמה שהולכת ומבשילה כפוסט.



והנה דוגמא שעובדה מתמונה של אריאלה, יש לי הרגשה שהיא עוד עתידה להצטער שהרשתה לי להתעלל חופשי בפיקסלים שלה.

(ובאותה הזדמנות, שלום ובעיקר להתראות לכרמל, שסגרה את התגובות לפני שהספקתי לנסח שם דבר פרידה.

רציתי לאמר שרשימותייך היו בין אלה שהכי העשירו לי את הלבנוניות של המקום ההוא, ושאשמח לקראך, איפה שלא תהיי)