כשהתחלתי לצלם, טקסטורות ריתקו אותי. נייר עיתון מקומט, רחת לוקום בצילום מקרוב, קמטים שנחרשו על פניו של פועל. זה לא עניין ייחודי, כפי שאפשר להבחין ביבול של כל צלם מתחיל. בסוג הצילום הזה, הנסיון הוא ללכוד פיסת מציאות קיימת ולהתעכב עליה באופן כמעט פורנוגרפי, לנסות לתפוס את המהות של השלם מתוך אחד מחלקיו, ולפעמים גם להציג עולם חדש שמתאפשר רק דרך זווית הראיה המסוימת ואינו קיים בלעדיה, ולכן לרוב התוצאה היא הגדרתו של שלם שהוא קטן מסך תקריביו, תצלום שמאוהב בעצמו ובפניו הבלתי שלמים של האובייקט, תצלום שבו המציאות היא מקום שבו כדאי לעצור ולהתמקד בפרטי פרטיו דרך עדשה שהיא גם מסגרת וגם זכוכית מגדלת.

כשמוצה השלב הזה מבחינתי, התחלתי לצלם סצנות. השאיפה השתנתה, במקום לרצות להגיע אל ראייה חדשה של עולם מוכר דרך הזרת ההתקרבות או התאורה או הזווית, עברתי לרצון ללכוד את המציאות כשהיא מגיעה לכדי מערך שיש בו שלמות אסתטית, ובעיקר ללכוד את מהותו של רגע בלתי חוזר באופן איזוטרי ממש, רגע שהוא חדפעמי באחת מאיכויותיו, בין אם זו דרמה, קומדיה, או טרגדיה, רגע שבו העין היא אקדח המקפיא את העולם ביריה אחת מכוונת, שלעתים היא מתוכננת בקפידה אבל לרוב מזדמנת, וההזדמנות הזו היא שיר הלל לערכו המוחלט של הרגע, של העיתוי המדויק, שהוא המכריע בצילום. נדמה לי שההתמכרות החזקה לריגוש שבלכידת רגע מוצלח, שדומה במהותה לציד, היא זו שמביאה לכך שרוב האנשים שמצלמים, מצלמים כך.

הבחנתי שבשלב זה או אחר עברתי פאזה, נמלטתי מהאינסופיות הזו של הפוטו-אופורטוניטיז, שקצת חנקה אותי, אולי אני לא בנויה למחויבות, אולי זה עניין של טרנד, אולי התבגרות מסוימת, (אולי התנוונות?) השלב הבא היה היפר ריאליזם, שאפשר לאבחן בו מעין הכלאה של סוגי הצילום המוזכרים למעלה. ההיפר ריאליזם אינו לוכד רגע כמו שהוא יוצר אותו כמעט במזויף על ידי התמקדות דווקא במה שמתנגד לקומפוזיציה מתוחכמת או לערכים אסתטיים אחרים, ושואף במקום זאת להכות בצופה ולייסר אותו על שהסכים לערסל את עצמו בחיקו של היופי, בעוד שכיעורו של העולם רובץ בפתח ומחכה ומחכה. אלא שאחרי זמן מה הבחנתי עד כמה יש שקר (מבחינתי) בתפיסה הזו, שכן גם לאנטי המוחלט הזה, המתריס כנגד ה"צילומיות" היה ערך אסתטי מובהק, בסופו של דבר.

רגרסיה היא חלק חשוב מכל תהליך ששואף להגיע למקומות חדשים. אני חושבת שהתקופה (שלגמרי לא הסתיימה) שבה מה שהקסים אותי בצילום הוא החיפוש אחר אסתטיקת העל של הכשלון, היא בעצם המשך של התקופה הראשונה, הפורנוגרפית. למעשה בשלב הזה אני מתמקדת בהיקסמות מן הצורניות של העולם, מתאורה והדרך בה אפשר לתמרן את המצלמה כך שתציג מציאות פנטסטית, השתקפויות, שקיפויות, כתמים. בכל אלה עסקתי הרבה גם ללא הסתייעות בעיבוד התמונה, אלא בניצול של המגבלות הטכניות של הצילום עצמו, ובעיקר של מצלמתי הספציפית, מצלמה פשוטה מאוד, להשגת אפקטים שנראים כאילו הם תוצר מעובד.



[הכירו את הקוריאנית: Ben-Q DC2300 מצלמת פוקט דיגיטלית פשוטה, נטולת פוקוס ידני או זום או אפשרות להחליף חלקים. יש לה שלושה מצבי צילום, קרוב בינוני ורחוק, הקרוב לא עובד כל כך טוב, (כלומר, אין מאקרו). החלק שמכוסה במסקינגטייפ הוא הנורה שנדלקת בעת הצילום, וזאת משום שאני מעדיפה את המצולמים שלי בלתי קפואים במלאכותיות של הצ'יז ואחיו הבלתי טבעיים. היא איתי שנה וחודש בערך, והיא מתנת היומולדת הכי טובה שאי פעם קיבלתי מעצמי. קטנה וקלה, אני נושאת אותה כל הזמן עלי. סנובית של בטריות, מתעכבת כמה שניות מרגע הלחיצה ועד פתיחת התריס, ובעלת כמה באגים מקריזים בתכנון, ובכל זאת אני אוהבת אותה מאוד. השתמשתי אך ורק בה מאז שהגיעה, כך שלמעשה כל התמונות בבלוג הזה הם מעשה ידיה (תריסיה?)].

ואם כבר תוצר מעובד, הנה הגענו באופן די טבעי אל השלב נוסף, שלב שבו אני שואפת למצוא מתוך המציאות הקיימת פתח אל עולם אחר, מקביל, שבו מתקיים איזה קסם אחר, חדש, משהו שלא יכולנו להבחים בו במבט בלתי מזוין. החיפוש הזה לא חייב להיות של העין המצלמת בלבד, החיפוש הזה הוא עניין מעבדתי, במקרה שלי מעבדה דיגיטלית. כן, אני משתמשת בפוטושופ.

כשהגיע לכאן סו-קולד נובמבר עם הצילומים המוקפדים שלו (עאלק) ועם ההכרזה על "אפס פוטושופ" זה נראה לי מוזר שאדם צעיר יתייחס אל פיסת טכנולוגיה בכזו טהרנות. כלומר, הפוטושופ היא כלי. היא כלי שמאפשר שימוש בדרגות ובאופנים רבים כל כך, שעצם הכללת הבוז לפוטושופ כקטגוריה אחת פסקנית נראה לי פשוט טיפשי, אידיאליזם דוגמטי.

כן, פוטושופ משנה את ה"טבעיות" של המצולם ומכניסה בו ערכים שלא היו קודם, ולכן היא בעיני כלי יצירתי רב עוצמה.
ניתן להשתמש בה לתיקון, לריטוש ולצריבה של תצלומים, אלה דברים שמתאפשרים גם בעבודה ידנית, אלא שבפוטושופ אפשר לעשות אותם בעשירית המאמץ (וכל מי שאי פעם ניסה לרטש צילום באמצעות מכחול דקיק וצבע מים מיוחד, יודע על מה אני מדברת).
האם מאמץ, בפני עצמו, הוא בעל ערך? האם ה"טבעיות" הבלתי מטופלת של הצילום היא ערך? האם זה משנה אם המניפולציה על הצילום נעשתה בסטודיו באמצעות תאורה מתוחכמת ואלף רפלקטורים, או בלחיצת חמישה כפתורים?

ומובן שיש מקום להעריך עבודת כפיים כסוג של אמנות. כן, מריחת אמולסיה על לוחות זכוכית והדפסתם בשיטה הישנה תיתן תוצאה שאף פוטושופ לא תשחזר, אבל גם ההיפך נכון. וזה גם לא נכון להציג את העבודה בפוטושופ כאילו אינה עבודת כפיים. היא פשוט עבודת כפיים שמתבצעת על ידי כלים יותר מתוחכמים, מדויקים, וניתנים לשליטה. כלומר, בהחלט אפשר לעשות שימוש לרעה בפוטושופ ובהחלט נעשה בה הרבה שימוש כזה. אז מה.

אני לא מדברת על פוטושופ כעל משיח של עצלנים, הנגישות הבלתי נתפסת של עיבוד התמונה היא קודם כל ברכה בעיני, אני לא חושבת שהעובדה ש"כל ילד יכול" היא קללה. אני חושבת שזו ברכה, ואני חושבת שמי שמאוים מזה בעצם אומר שהיכולת הטכנית היא שעושה אותו אמן, ולא כך היא הדבר, בעיני. לא אכפת לי שכל אחד יכול לקחת צילום קיים, להעביר אותו דרך שני פילטרים, ולקרוא לזה אמנות. אם התוצר הוא טוב, באמת לא משנה מה הטכניקה בה נוצר.

אפשר להשתמש בפוטושופ לציור ביד חופשית, מאפס.
אפשר להשתמש בה ככלי לשיפור תמונה קיימת באופן דיגיטלי, העלאת קונטרס, הבהרה, צריבה, ריטוש, וכו'.
אפשר להשתמש בה להוספת אפקטים על תמונות קיימות.
אפשר להשתמש בה לעריכת קולאז'ים של תמונות.
ואפשר להשתמש בה ככלי של טרנספורמציה. כלי לשינוי סלקטיבי של מידע שכבר קיים בתמונה באופן שמשנה את מהותה. זה מה שמעניין אותי כבר זמן מה, החיפוש הזה אחר קטעי תמונה שמסתירים מאחוריהם מציאות מקבילה, בלתי קיימת. פוטושופ מאפשרת את לישתו של המידע בדרכים מגוונות, ומן הלישה הזו של קמח המידע הבסיסי, ניתן לאפות סוגים רבים כל כך של לחם.

למעשה, אני משתמשת לאחרונה בפוטושופ כדי לנסות ולפתוח חלון אל מימד אחר, שאינו זמן או מקום, מימד שבו מתאפשר קיומה של מציאות פנטסטית שאינה מחויבת לכללי הפיזיקה או ההגיון. אני משתמשת בפוטושופ ככלי חיפוש. אני חופרת באמצעותה בערימות של בייטים, מנסה לגלות אוצרות הקבורים תחתם, שפה סודית שמחכה שההירוגליפים שלה יפוענחו על ידי העין. במידה ידועה החיפוש הזה הוא רגרסיבי, שהרי שוב אני מייצרת פורנוגרפיה שמאוהבת בערך האסתטי של עצמה. אני לוקחת תמונות שצילמתי, תמונות מסוימות שאני לא יודעת אפילו להגדיר למה דווקא הן מושכות אותי, ואני מבלה איתן שעות על גבי שעות בחיפושי פוטושופ, בהפיכתן אנה ואנה שוב ושוב, אולי תסכמנה לגלות לי את צפונותיהן. זה כמו פיסול בבייטים שסופו עבודה חדשה שהמידע הצילומי הוא רק חומר הגלם עבורה.



אותה תמונה של אריאלה מהפוסט הקודם, עיבוד אחר.

התחושה שלי בזמן האחרון גובלת בהרגשה שיש איזה כתב סתרים שאיש לא כתב, המסתתר בעולם ובנו, שעצם הנחת קיומו היא כמעט רליגיוזית, ואני מנסה ללכוד חלקיקים ממנו, כמו היה כתב חידה שפתרונו מובטח, אלא שאני מסכינה גם עם אפשרות שיישאר סתום, וראשית אני מנסה לפתח את הכושר לאתר את המקומות במציאות שמכילים את אותם סימנים/פתחים אל המקום המקביל ההוא, ושנית אני מנסה למצוא אותו, למצוא את הרגע החדש, שאינו רגע שהכתיבה המציאות אלא רגע שכפיתי על המציאות להסגיר לידי מתוך סך הסודות, בין אם התקיימו לפני שחיפשתי או נוצרו מעצם העובדה שחיפשתי, והמציאה היא תמיד חלקית ומשוערת, תוצר של תחושת בטן אחרי שחפרתי שעות על גבי שעות בתל הכמעט ארכיאולוגי של מה שהיה פעם פיסה דוקומנטרית, ואני חפצה לחשוף מתוכה את הפנטסטי, את הבלתי שגור, הלא יומיומי, הממתק הנסתר.

(ולפעמים נדמה שאני רק מדמיינת, ושהחיפוש הזה הוא לא יותר מאשר אסתטיקה עקרה. לא יודעת. אין לי כוח להתווכח עם עצמי, זה ממילא חזק ממני)