מנהג אנושי ישן. לא המצאתי דבר. לכתוב מכתבים ולא לשלוח אותם. כי העת אינה נכונה. כי הנמען אינו נכון. (כי הדואר בשביתה?) כי אני חושבת שכל הרגש הזה מקנן בתוכי ואינו עניינו של הנמען. לא באמת. לא כשאינו קרוב אלי. "וקרוב לי יותר הירח".

החל מנקודה מסוימת (וכן, יש המזהים אותה עם נקודת האל-חזור), כל שהיה התרחש ביני לבין עצמי, אי שם במסדרונות המקופללים של המערכת הלימבית שלי. הוא, כשלעצמו, הוא רק אובייקט. קל לראות את זה כשמתרחקים. מובן, שככל שהאובייקט יותר אטרקטיבי בעיני, כך קסמו שורה עמי יותר זמן ואינו ממהר להתפוגג. אבל רק עם עצמי שיחקתי במשחקי הכאב הידועים.

אז כתבתי לו מכתב. לא שלחתי. הוא נמען ישיר. אני הנמענת העקיפה. האמיתית. עכשיו אני דיסקטורית שבאה לפשוט את העור, לפרק את גוף העניין לאיברי איברים, לזהות את הרקמות הנידונות, להפריד אותן מאחרות, לתקוע דגלוני זיהוי קטנים. בעוד שנה אקרא אותו ואז זו כבר תהיה ארכיאולוגיה. כוחן של המלים שלא נאמרו, כמו היתושים שמתו בדמי ימיהם ונשתמרו בתוך ענבר, נמשך לעתים יותר מכוחן של המלים שנאמרו.

"יקר,

כבר חודש חלף. בנות השבע פרחו ונבלו בינתיים, הקיץ הניח רגל חמה על מפתן היומיום, הלילות עברו אטיים וסמיכים, הימים זלגו. משהו חסר לי. משונה הדבר, להתגעגע אל מה שלא היה שלך. אתה חסר לי. האתה שאיני מכירה, או יותר נכון הדבר שאתה יכול להיות יום אחד, שיכולת להיות, לו רצית, או יכולת, לו היינו חושקים שפתיים, ממלמלים "על החיים ועל המוות", ומנסים.

אמרת שייקח עוד זמן. אני חושבת שמבחינתך ייקח לנצח. הגיע הזמן להודות שאיבדתי אותך לבלי חזור. אני מתקוממת כנגד החד צדדיות שלך. אני דורשת לדעת מהן סיבותיך האמיתיות. אני רוצה להבין מה חולף בראשך. אני רוצה להכיר את ההיסטוריה האישית שלך, שעשתה אותך לכזה. אני רוצה לשכב שוב על הדשא לצדך, להחזיק ידיים, להביט אתך בשמיים, ולחוש את רגעי החסד הפשוט, הכחולים-זהובים, שוטפים אותי ברוגע.

אני שואלת את עצמי אם אתה לפעמים חושב עלי. האם חוזרים אליך פלאשים קצרצרים שלנו ביחד, האם אתה תוהה מה היה קורה לו היו הדברים מתגלגלים אחרת, האם גם בפיך עומד טעם המורכב מהחמצה, אכזבה, געגוע, סקרנות, קמצוץ זעיר של תקווה (וכבר בקט החכם כתב, שתקווה היתה הדבר הגרוע ביותר שזחל מן התיבה שפתחה פנדורה). האם חזרת אי פעם אל הבועה ההיא. האם אתה זוכר איך היה להתנשק אתי. האם משהו בך מחייך מבפנים כשאתה נזכר בנו.

אני מרגישה כמו אלופת הדברים שיכולים היו להיות. אני מבולבלת. אחרי שנתיים של לא לרצות איש, של להיות אני לבדי - לרצות מישהו לפתע ולאבד אותו תוך יממה – אלה תהפוכות רגשיות עמוסות מדי בשבילי. אני עדיין מתקשה לעכל אותן.

ההיגיון לוחש לי להתקפל ממך. להניח לאיש הזה שאינו רוצה בי מספיק. להניח ששום דבר טוב לא ייצא ממה שהתחיל כה מתעתע ומכאיב. העניין הוא שלבי לוחש לי דברים אחרים. אני לא יודעת איך עשית זאת, או למה דווקא אתה, מדוע דווקא אתה הצלחת לחדור בכזו קלות את כל ההגנות שלי, לנטרל את האזעקות, לעקוף את המכשולים ולגנוב חתיכה מדממת ממני. עובדה היא שהצלחת. השארת אותי מנוטרלת, חסרת הגנה, בלבו של הישימון שלרגע אחד היה נדמה לי שראיתי פאטה מורגנה של איש קטן בשיער ארוך עומד בו, ומושיט אלי ידיים לחיבוק. הרי לא דמיינתי. משהו כן קרה שם, בינינו. מבחינתי זה היה נדיר. אולי לך זה קורה לעתים תכופות מספיק בכדי שתוכל להרשות לעצמך לוותר בכזו קלות.

דבר אחד טוב עשית עבורי. שיחררת אותי מהכישוף של אהבה רעה שרבץ עלי במשך שנתיים והפריע לי לרצות לאהוב. כעת אני מרגישה חיה יותר, רוצה יותר. הפעלת בתוכי כוחות רדומים. מה חבל שלא אתה תהיה שם לחזות בהם משתחררים, לראות את הצד הזוהר והרך שלי מופנה אל האיש שיהיה לצדי. זה יכול היה להיות טוב. לא הייתי פוגעת בך לעולם, אתה יודע את זה, אני מקווה.

ואני לא יכולה שלא לחוש כאילו אצלך התרחש מאבק הפוך, ההיגיון אמר שלא, הלב רצה. רק שאצלך, מסתבר, ניצח ההיגיון. אני חושבת שזה ניצחון שיש לבכות עליו. ואולי פשוט נוח לי להאמין שככה זה היה.

מה חבל שאינך מרשה לעצמך לחוש. להרגיש. שאולי אתה שופט אותי במקום לנסות להכיר אותי יותר.

הייתי רוצה שיצלצל הטלפון ואתה תהיה על הקו, קולך קופצני ונעים, ותרצה שנדבר. הייתי רוצה שתניח לרוח לסחוף אותך להיכן שהיא תוליך. אותנו. ביחד או לחוד, מאוד הייתי רוצה שתיתן לנו לקרות, אם זה הדבר שצריך לקרות, ולגווע אם לא. ללא מגע יד אדם. ללא תכנון מוקדם.

ובמקום זאת, עלי להיפרד ממך, מהצל שהיעדרך הזמני-לכאורה מטיל על חיי. אני לא מסוגלת לחכות לך יותר. זה מפרק לי את הרקמות מבפנים. נראה שהגיע זמני לעשות את הדבר היחיד ההגיוני."