לפני כשבוע נסעתי לחיפה ברכבת.

קראתי. מולי ישב בחור נאה מאוד, גם הוא קרא. היה בו משהו ענוג ומפתה, בדרך שבה האף שלו נוצק אל השפתיים דרך שביל דק עדין ופלומתי, משהו בעפעפיים הכבדים על עיניים בירוק בהיר, הדרך בה החזיק את הספר והתעמק בו, צבע המוקה מעורר התיאבון של ידיו, פלומת השיער הזהובה, אצבעותיו הארוכות והעדינות.

מוזר או לא, אבל כבר עבר זמן מה מאז הפעם האחרונה שבה הבחנתי בכלל בבחורים נאים. אני די משוכנעת שאלמלא הספר הייתי מתעניינת בו פחות. לפי עובי הספר וגילו המשוער של הבחור, הייתי מהמרת על סטיבן קינג או משהו מד"בי. ואז באחת התחנות הוא הרים אותו לרגע, ואני ראיתי שזה הדקמרון, ומאותו הרגע נהייתי אפילו יותר מודעת לכל תנועה שלו בחלל. הן היו מעטות מאוד.

אני אוהבת לבהות בחלון הרכבת בזמן נסיעה, ככה מגיעים רחוק יותר מהאפשרויות שהמסילה עצמה מציעה. ואז הרגשתי את ההתקלפות הזו, שמתרחשת אצלי לפעמים. כאילו צל מתוכי, אחד חלקי אלף ממני, נפרד ממני, מגופי, מתודעתי, מתרחק אל מסלול עצמאי. (חלקיקי כמיהה, אני קוראת להם, בהיעדר שם מתאים יותר. חלקיקי כ').

[זה התחיל כשהייתי ילדה. הייתי שוכבת על הספה הקוצנית בביתה של סבתי, בוהה בתקרה. התקרה היתה מרתקת. עולם של צחוּת מסוידת, בתולית. מובייל עשוי זרעים וגלעינים מיובשים, שהיה תלוי ממנה, נראה כמו עץ אקזוטי אשר לפירותיו הזעירים, הצבעוניים, סגולות פלא. הרצפּתִקרה היתה לבנה, חלקה כל כך, יכולתי לדמיין איך כפות הרגליים שלי ניתקות מן הלמטה ונוחתות על קרירות הלמעלה בקול טפיחה רכה. בהליכה בין החדרים היה צורך להרים גבוה גבוה את הרגליים ולעבור את המשקוף, שהפריד כמחיצה נמוכה בין החללים. כל התמונות היו תלויות הפוכות ובגובה מוזר. מנורות צמחו מן הרצפה כמו פרחים מְמוּתכֵי גבעול.

התאמנתי שעות וימים, אולי שנים אפילו, ולבסוף הצליחו חלקיקי כ' ראשונים להינתק ממני, להלך על התקרה. ואז גיליתי שהם אינם חוזרים. אבל הפיתוי, לתת להם להשתלח, נשאר בעינו. והתקרה אינה אלא מקרה פרטי שבו מיומנותי היתה בשיאה. (גם כיום אני אוהבת לשכב על גבי ולבהות בתקרות של בתים, אגב. נדמה שמכאן יצאו לי המוניטין של פולניה).

נדמה לי ששם היתה תחילת הדרך של חלקיקי כ', אבל ייתכן שאני טועה.

סביר שהיו נוצרים גם בשבילים ביוגרפיים שונים לגמרי]

פרספונה, מקרה אפשרי של התפוצצות חלקיקי כ., והרימון, אולי רק משל היה.

בכל אופן, אחד מהם התפרד מתוכי ברגע ההוא ברכבת, יוצר את השדה הייחודי לו, שמתוכו נקרמה צללית שלי שהתיישבה לצד העלם. הציצה לו בספר עד שהבחין והרים אליה מבט שואל. היא חייכה בחזרה.

כך זה התחיל.

נותרתי יושבת במקומי, מביטה בשניהם.

יש לי אהוב, והוא אחד ויחיד במינו, יצור נדיר ונפלא. זה לגמרי לא העניין. גם החיים נראים לי (מלבד ברגעי הנפילה) סבירים למדי. אבל חלקיק כ' אחד שלי התפצל בשביל ההוא, מותיר אחריו קוּר דק שבדקים, זעיר בכמה סדרי גודל מהקוּר הדק ביותר של עכביש, קור של זכרון.

צלליתי, יצירת השדה של חלקיק כ', נשארה איתו ברכבת כשאני ירדתי. נמנמה, לחיה קלה על כתפו, עד שהעיר אותה בתחנה. הם ירדו שניהם, ולפי מיטב ידיעתי, הפליגו אל האופק.

חלקיקי כ' רבים מספור השתלחו ממני ככה, אל חיים אחרים, מקומות אחרים. זה קורה מעצמו, לעתים, תוך התבוננות בתמונה או באדם, או במקום שמוצא חן בעיני, או מול חלון מואר של בית: אני נעצרת ומביטה, וכמעט מבלי להרגיש נפלט מתוכי אותו חלקיק כ', מרחף אל יעד-נבו עלום.

(הן נוטות להיות מוצלחות יותר ממני, הצלליות שנוצרות מתוך השדה שמקרין חלקיק כ', שברירֵי אני מהצד הפנטסטי, כנראה)

חלקיקי כ', כאמור, אינם שבים (הם נעים בתדר שכה רחוק מזה של המציאות, שאין סיכוי של התנגשות והחזרה, לכן מסלולם לעולם מתרחק),

אבל דומה שדבר ממני אינו נִפחַת, מלבד כאב עמום בעת ההתפרדות הראשונית.

חלק משעות ההרהור אני מבלה במשיכות עדינות של קצה קוּר,

מפליגה עליו לכל מקום שאינו אני,

אל חלקיקי כ', רחוקַי שלי.