לפני יומיים יצאתי בשש וחצי בבוקר ממשמרת לילה. היה לח וצלול בחוץ. המושב של ז'אן לוק היה רטוב למשעי, אמרתי לעצמי, יאק, איזו לחות תלאביבית (אני תלאביבית בהכחשה). רק כשעליתי על הכביש התחוור לי שפשוט ירד גשם. היורה בא בחשאי, בלילה, הפך את הכבישים לחמאה שחורה.

בסיבוב של ערבי נחל (ואכן מנשבת שם הרוח לפעמים), שעשיתי אותו באיטיות מירבית (לא שלפני התאונה נהגתי מהר, אבל כעת אני לוקחת (לוקחת? ג'יזס, איזה אינגלוז מגעיל) סיבובים במהירות שגם צב היה לועג לה, וזוכה לעתים קרובות לצפצופי בוז מנהגים קצרי סבלנות). ז'אן לוק החליק. תוך תנודה מסוכנת והורדת רגל, הצלחתי לא ליפול. התיישרתי. עצרתי בצד. הלב שלי רץ כל כך מהר, שלא נשמע כמו פעימות, אלא כמו צפירה ארוכה.

אחר כך הרגשתי חסרת יציבות כל הדרך הביתה. אחזתי את הכידון בכזו עוצמה, שהתכווצו לי שרירי הכתפיים למחרת. וחשבתי שזה רמז יפה שהגיע הזמן לקחת אותו למוסך במסגרת הכיני רכבך לחורף. החליפו משקולות, החליפו בלם אחורי. טיפול גדול. 690 ש"ח. נתתי לו את מספר הויזה בטלפון, כי הלך מוקדם הביתה והשאיר לי את המפתחות של ז'אן לוק בחנות החיות של אחיו, ליד (צעד שהסתבר כמאוד מוצלח מבחינת גוגל). יותר מאוחר התקשר המוסכניק. שאלתי אותו למה לא השאיר לי קבלה מתחת למושב כמסוכם, אמר שהעסקה סורבה ע"י חברת כרטיסי האשראי.

בום. אני! מסורבת גיהוץ!

ידעתי שהרגע הזה יבוא. מאז התאונה איבדתי את האיזון הכלכלי העדין שאיפשר לנשום קצת, וגם חיי כסטודנטית לא ממש תרמו לגרעון המסחרי. בשנה שעברה נרשמתי מאוחר ללימודים, והתחלתי לשלם שכר לימוד בדצמבר. השנה נרשמתי מוקדם מאוד, כדי שלא שוב ייסגרו לי כל הקורסים שרציתי. התוצאה: אני משלמת במקביל שכר לימוד של שנתיים. פלוס הלוואה שלקחתי אחרי התאונה.

והתוצאות לפניכם: (שום התנערות מאחריות. אני לא טובה בשמירה ובייצור של כסף. בהוצאות אני לא רעה בכלל)

העו"ש של זוש: עשרים אלף מיל מתחת למים.

מפחיד. התחלתי להריץ בראש אפשרויות (ואל תגידו "תכתבי בשכר", השכר ממש, אבל ממש, מעליב, ואני נלחצת מדי. עדיף כבר לעשות עוד משמרת שבת בעבודה).

ראיתי אתמול בסינמטק סרט צרפתי קטן וחינני שנקרא בעברית "עושר ועושר". באחת הסצנות מנהל הבנק מסביר ללקוח מיואש, גרעוניסט כרוני כמוני, ש"כסף אוהב שמתייחסים אליו בכבוד". והוא צודק. לא מספיק נזהרתי בו, בכספי. אני אוהבת להשתמש בו כדי לשמח את עצמי ואת הקרובים אלי. בשנה האחרונה היה פחות מדי ממנו, וזה היה מאוד מעציב, למשל, לא לקנות מתנות לרגל ימי הולדת וחגיגות אחרות.

(ואני עדיין דפוקה מכדי לחשוב שלתת כמתנה משהו שאני יצרתי זה בסדר. אלא אם ביקשו במפורש. אולי עכשיו יהיה יותר פשוט)

[בסצנה חמדמדה אחרת, נכנסת מפוטרת טריה מיואשת לחדרו של הפיזיותרפיסט של בנה הנכה, שהטיפולים בו עומדים להסתיים כי אין לה כסף, ומציעה לו טיפול במיטה שלה תמורת כל טיפול בבנה. היא עומדת מולו, חסרת אונים ומכמירה, אישה מבוגרת ועייפה וגדולת מימדים, וניכר שהוא בעיקר נבוך. לחילופין, היא אומרת לו, אני אופה עוגות שוקולד ופירורים מצוינות. הוא מביט בה ואומר בשרמנטיליות צרפתית, אל תיעלבי, אבל אני פשוט מת על עוגות שוקולד]

בקיצור, נמאס לי מהחשש התמידי שמא הכספומט לא יוציא לי כסף הפעם, ונמאס לי לסנן שיחות ממספרים לא מזוהים כי אלה טלפונים מהבנק, ונמאס לי לחשוב שלושים פעם לפני שאני קונה משהו, נמאס מנאומי התוכחה של (כמעט) כל הסובבים אותי שאומרים לי כל הזמן שאני צריכה למכור עבודות. אני ביישנית מכדי לפתוח דוכן בנחלת בנימין, וחסרת מרפקים מכדי למצוא גלריה שתמכור את העבודות שלי ברצינות.

ובכל אופן יש משהו קוסם במחשבה שהדבר הזה שאני משקיעה בו מזמני ומליבי יוכל לתרום איזו תרומה צנועה. ושייתכן שיהיו אנשים שממש יחשבו שהעבודות שלי שוות שיוציאו עליהן כסף. אני מודה שלו היתה לי יתרה בבנק, סביר שהייתי מעקמת את האף על מרצ'נדייזינג, או סתם מתעצלת להיכנס לזה. ברור לי שיהיו מי שיעשו פרצופים, אולי אאבד כמה קוראים אנינים, ככה זה, כשחוטבים שקלים עפים גיצים. זה אפילו יותר מעניין הכסף עצמו, שלא נראה לי שיעשיר אותי. זו הידיעה שיש מי שמוכנים להוציא על עבודות שלי.

אני קיבלתי כבר את ההחלטה, ואני שלמה איתה. (מה שאומר שאת שלב הביצוע עשיתי במהירות סילון). אני הרי הופכת ומתהפכת בזה מאז שראיתי את האתר של חנן. ובכל זאת הייתי צריכה את כל ההסבר-התנצלות שקראתם, כי איפשהוא גדלתי לחשוב שלדבר על כסף זה מגונה, ולעשות כסף מאמנות זו הזנייה (כשמוכרים בכסף קטן. כשמוכרים בכסף גדול זה משום מה נראה די בסדר).

התלבטתי מרות וארוכות לפני. בעצם, כל הפוסט הזה היה די קשה לכתיבה. (ואני מקווה שזה לא יצא מעורר רחמים, כי צריך להיות ברור, שמצבי לגמרי לא נואש. כלכלית אני אולי על הפנים, אבל יש לי גג ויש לי אוכל ויש לי אהבה ויש לי עבודה ואני בריאה ולא מדוכאת, וזה המון) והסבר אחרון: כשקבעתי את המחירים הייתי צריכה להתגבר על הפיתוי לחשב לעצמי רווח ממש נמוך, שזו הנטיה הטבעית שלי. אבל לא. אם כבר מרצ'נדייזינג, אז שיהיה לי בכיף.

(החנות עדיין בשלבים תחיליים ובדיקתיים ביותר, ואני אשמח לשמוע אם יש בבלוג עבודות שנראה לכם שכדאי למכור שם,

ומובן שזה לא מחייב לקנות, רק להגיד מה אהבתם. אני ללא ספק משוחדת, אבל יש רגעים שהרעיון נראה ממש מדליק).

[הרהרתי בזה שוב, ושני דברים חשובים עלו בדעתי:

האחד, אני מקווה שבלוגרים רבים יעשו כמוני.

אמנם לא ארה"ב כאן, לחיות מזה לא נוכל, אבל גם עוד מאה ש"ח בחודש זה יותר מכלום.

השני, כשאני אהיה גדולה, אני רוצה שתהיה לי היכולת לבוא ופשוט להגיד באלגנטיות:

פתחתי חנות. אני מוכרת עבודות שלי. אם בא לכם, אתם מוזמנים]