(עוד סוג של התנצלות. זו הספסיאליטה דה לה מזון)

מעייף העניין הזה של להיות עם חופשי בארצנו. הכל צריך לחגוג פעמיים. ראש השנה פעמיים, (אם לא סופרים גם את ראש השנה לאילנות), חג האהבה פעמיים, מזל שיש רק יום כיפור אחד.

במשפחה שלי היה לא רק אתאיזם צרוף ואמיתי, אלא גם אנטי טקסיות חזקה מאוד. משפחה של חולין. גם המוסד של ארוחה חגיגית משפחתית ביום שישי בערב לא היה. היו ארוחות רגילות, וזהו. בחגים לרוב נסענו לקיבוץ, את ההגדה הקיבוצית, למשל, אני מכירה היטב. לכן אני תמיד מרגישה אורחת באירועים כאלה, (ומקנאה באנשים שנמצאים בתוך זה, מבפנים, שבאמת מרגישים חג. וזה לא שאני לא מרגישה את החג, הוא פשוט זורם סביבי, מבחוץ, קצת עוטף, קצת חונק) גם כשהמשפחה, בגיל מאוחר יותר, התחילה להבין שלקיים ארוחות חג זו הדרך היחידה לראות את התכשיטים מדי פעם, היה כבר מאוחר מדי. שולחנות חג, בשבילי, הם תמיד שולחנות של אנשים אחרים.

סבתא שלי, (לא ההיא, השניה) אצלה ביליתי את רוב סופי השבוע של ילדותי, היתה שולחת אותי בערב אל הדלת ממול, שם גרו השכנים האדוקים, לקידוש. כן, בגיל צעיר יותר לא רק שידעתי לזמר "צור משלו אכלנו", ידעתי גם בדיוק איזו ברכה מברכים על מה (למרות שעד היום יש לי תהיות בסוגייה: שומרת מצוות שבולעת, מה היא מברכת? שהכל נעשה בדברו? בורא מיני מזונות? מוציא לחם מן הארץ?) וכך אולי נוצר חיסון כנגד הימשכות אל האקזוטיקה של הריטואליה הדתית, שהיתה עלולה להתפתח לו הייתי נחשפת אך ורק לחילוניות אפורה בסגנון הפמילייה זוש (המקור הוא בעיקר מאמא זוש, דור שני עתיר תסמינים).



הצל שלו ואני. בטבעון, התקף חרדה במקום לישון.

בקיצור, יש לי איזה אנטי בלתי ניתן להכחשה לחגים. לא האנטי הסטנדרטי של שונאי מריבות שולחן החג, אלא שריר החגיגיוּת עצמו פגום. אני משתדלת לעבוד בהם, כך אני פטורה מהתחושה שמחוץ לכתלי ביתי כולם מסודרים משפחות-משפחות, כולם הלכו לג'מבו ג'מבו ג'מבו, ורק אני (הו הו הו) נותרתי לבדי. לרוב אני מתנדבת לעבוד בערב החג במקום זו מהעבודה שבוכה הכי חזק כשנופלת אליה משמרת חג, השנה אף אחת לא בכתה משום מה, אז לא התחלפתי. עבדתי עד הצהריים. חזרתי הביתה, הלכתי לישון, והתעוררתי כשכל העסק נגמר. שנה טובה.

ברכות? זה עניין די נעים, לא ברור למה איך גם את זה אני מצליחה לטעון בהתפתלויות הרגילות.
קשה לי לברך פשוט, "שנה טובה" זה לא מספיק. אנשים שסביבתם מחזיקה מהם כבעלי נטיות ליריות, מצופה מהם להפגין אותן בכל הזדמנות, (כולל ניסוח מודעות חיפוש דירה). ואני, אם יש משהו שבאמת מנטרל אותי מכל יכולת שהיא, הרי אלה ציפיות.

אוף, לברך כל אחד אחרת, הייתי רוצה לפעמים לקבל חופש מהכלא הפרפקציוניסטי הדפוק הזה, מהצורך שכל דבר שיוצא תחת ידי יהיה הכי אני, זה מתיש אותי עמוקות באופנים שונים ומשונים, וצורך משאבים שלא ייאמנו, כך קורה שאני משקיעה בברכה אחת או שתיים, ומתעייפת. ואז מי שלא קיבל, נעלב. ובסופו של דבר, מה אני רוצה?

לאחל לכולם שנה טובה. נהדרת. נפלאה. כל כך הרבה אנשים יש שאני אוהבת ומעריכה, כמה פשוט, להגיד שנה טובה וזהו, ללטף במילה, בחיוך. איך זה שכשזה מגיע לחגים, הצד הדכאוני שלי תופס פיקוד אוטומטי?

וכמה אזולת מילים אפשר למצוא את עצמך, ובגדר כפוית טובה, שהרי כן, רציתי להצטרף למברכים, ושוב הילדה הרעה שבפנים הכניסה אותי לפוזיציה של מתבוננת מהצד, שמתקשה להתערבב בשמחה הכללית, ובוודאי שמתקשה לבטא את רגשותיה. ואבוי, החלק השנוא בכל העניין הוא למצוא כמה (קילו)גרמים נקיים של רחמים לשימוש עצמי, מהולים בנוזל הכללי של הלבד. דוחה.

קניתי אננס לכבוד החג, אני חושבת שפשוט אלך לאכול אותו.

שתהיה שנה טובה. מעומק ליבי.

(שנה של שחרור, של יצירה, של אושר, של בריאות, של יופי, של קסם, של חיים, של אהבה. גם עצמית. ותודה שאתם סובלים אותי.)