(כתבתי את זה פעם, בדף אחר, שסגרתי. מישהי משם ביקשה שיחזור ואיימה באלימות מילולית אם לא. אז הנה, בשבילך)

סיי שונאגון היתה הראשונה שאיבחנה את זה במדויק. היא כתבה: "מאהב טוב יקפיד על גינונים נאים לפנות בוקר כבכל שעה אחרת. הוא גורר את עצמו מהמיטה בפרצוף מדוכדך. הגבירה מאיצה בו: "הזדרז, ידידי, השחר עולה. אינך רוצה שמישהו יגלה אותך כאן." הוא נאנח עמוקות כאומר שהלילה היה קצר מדי, והפרידה קשה מנשוא. בקומו, אין הוא ממהר ללבוש את מכנסיו. תחת זאת, הוא קרב אל הגברת ולוחש את מה שלא הספיק לומר בלילה. אפילו לאחר שסיים ללבוש את בגדיו, הוא משתהה מעט, מעמיד פנים שהוא חוגר את אבנטו. לבסוף הוא מרים את השבכה, ושני הנאהבים ניצבים יחדיו ליד הדלת הצדדית בעוד הוא מספר לה כמה הוא ירא מהיום הקרב, שיפריד ביניהם. אחר כך הוא מתגנב החוצה. הגבירה עוקבת אחריו במבטה, ואת רגע הפרידה הזה היא תנצור בליבה כמו זכרון מתוק מאין כמוהו. אכן כן, החיבה לגבר תלויה במידה רבה בגינוני הפרידה שלו. כשהוא קופץ מהמיטה, מתרוצץ בחדר, מהדק בחוזקה את אבנט המכנסיים, מפשיל את שרוולי גלימת איש החצר, האדרת או מדי הציד שלו, תוחב את חפציו מתחת לאדרת, סמוך לחזה, ומהדק בכוח את האבנט החיצוני - את מתחילה לתעב אותו באמת"

(סיי שונאגון, "דברים נתעבים", רשימה מתוך ספר הכרית באין תרגום עברי מקיף - זהו ציטוט מתרגומו לאנגלית של אייבן מוריס, הלקוח מהספר "שנת הבשרים שלי" מאת רות ל. אוזקי בתרגומה של אלינוער ברגר)

קצת יותר מאלף שנים חלפו מאז כתבה סיי שונאגון את הדברים האלו, האבנט הפך לדוקרס או ליווייס, גלימת החצר היתה לחולצה של דיזל, הנאיביות המתוקה והרומנטית של שונאגון נשמרת כיום לאנשים צעירים במיוחד, והשאר דומה, דומה כל כך. אחרי שאתם שוכבים, בסוף הלילה, עם או בלי שינה, המסר החבוי-גלוי ביותר הוא בדרך בה המאהב שלך הולך ממך. אני זוכרת את עצמי יושבת בקצה המיטה, נשענת על הקיר, בנרפות הנעימה של אחרי המהומה, ומביטה בו מתלבש. טעיתי לחשוב שזו אינטואיציה, הידיעה כשהוא יוצא מן הדלת, אם יתקשר שוב, אם משהו יימשך. זו לא אינטואיציה.

יש כתב יד ברור בדרך שבה הוא לוקט את בגדיו מהרצפה, בגרביים המגולגלות על רגליים, באיך שהוא גוחן ומושך את התחתונים שלו במעלה ירכיו, משתחל אל הג'ינס, רוכס אותו, מעלה את החולצה על גופו, מעביר יד בשערו בתנועה לא מודעת. אוסף את אביזרי-הגבר הקטנים שהניח קודם לכן בפינה אסטרטגית - בדרך כלל ארנק עור פשוט ודק, צרור מפתחות ומכשיר סלולרי. לרוב הוא גוחן בסוף לנשק אותך. כן, גם זה שלא יחזור.

אבל יש משהו אחר בדרך בה עושה זאת האיש שלא אכפת לו ממך, זה שבשבילו היית גוש בשר נחמד ומספק. הוא משתבלל שוב אל תוך עולמו שאת לא קיימת בו, שעברת בו רק לרגע, בעירומך שהקנה לך כניסה חד פעמית. תחושת הלבד שלו מוגפת בחזרה סביבו כמו חלונות חשמליים של מכונית.

היה איש שאהבתי מאוד. הוא לא אהב אותי. הוא בא אלי פעם פעמיים, כשרצה לחמם את בשרו הקר. מאוחר הרבה יותר, כשהתלבש ובדק אם יש לו הודעות במכשיר הסלולרי שלו, האיר האור הזר, הירקרק, את פניו. חשבתי אז שהוא נראה כמו מישהו שונה לגמרי מהאיש שאני אוהבת. זר. אדיש. אנוכי. אחר כך הבנתי שזה מי שהוא היה באמת, בסוף הלילה, אתי. שהוא לא הצליח לשאול מן החום שלי ושל גופינו כדי לטעון את עצמו.

זה נגמר ברע, כמו כל הסיפורים שנגמרים ברע. אני עדיין יכולה לצייר מהזיכרון את פניו באור ההוא. מעולם לא ביקש ממני סליחה על הדברים שאירעו אז, למרות שהיה עליו. גם אני לא ביקשתי ממנו. הוא העדיף לסגת ולתת לכל הרעל שזרם בינינו להתנקז לנחל קבוע, ארסי. הבחירה הקלה. פעם אהבתי אותו מאוד.