בכל משק בית יש בלאי מסוים, איטי אך נחוש, וככזה, אינו מטריד. בלאי הוא חלק (הכרחי) מן החיים,

(אה, הקשתה מישהי, ומה עם הבלאי של אהבה? חלק מן החיים? אינו מטריד? את בטוחה?). פה נשברת צלחת, שם מושאלת קערה לחברה שאינה מחזירה (רק לגבי ספרים אני קנאית. ש', אם אתה קורא את זה: החזר לי בבקשה את "סקס עכשיו"),

אבל מעולם לא הבנתי לאן נעלמות הכפיות, ולמה הן תמיד פריט הסכו"ם שאוזל מן המגירה לפני השאר.

ובכן, הערב קיבלתי תשובה חותכת, אבל לפני שאודה באמת המבישה, אספר סיפורון ישן.

(שייתכן שכבר הזכרתיו פעם, בתגובה לאיזה פוסט. לא זוכרת)

ילדה הייתי וגם צַעָרתי, לפני שנים רבות, בארץ רחוקה. ילדה שבילתה את החופשים שלה בקיבוצים

(דביר ושובל, ליוצאי התנועה הקיבוצית שבינינו) ואהבה כל רגע. בקיבוץ היה משהו שהקסים קשות את הקפיטליסטית הקטנה שבי: היה מרכול, היתה הקצבה בנקודות, ולקחו משם מוצרים. או לפחות ככה אני זוכרת את זה. והיתה הבריכה. והיה חדר האוכל. והחופש הכמעט מוחלט ממרותם של מבוגרים.

ובעיקר: רק אני, הכלור, הספרים.

אחר צהרֵי קיץ צרובי שמש דרומית ומאובקי לס, שלושה ילדים ודוד טוב לב פוסעים בנחת מן המרכול לכיוון פינת החי. הילדים קיבלו חבילת סיגריות שוקולד כל אחד. (היה פעם מוצר חינוכי כזה, סיגריות עשויות שוקולד, הזדמנות פז לערב שתי התמכרויות עתידיות באחת. חבל שכבר לא מוכרים כאלה). היו גם סיגריות מסטיק. ומטבעות. סמלי בגרות נאיביים בגרסה ממותקת. (לפי ההגיון הזה, היו צריכים כיום למכור גרסאות-ממתק של סיגרים ושל חילופי-זוגות).

עד היום עומד טעם קרטוני יבש ודביק בחלקה האחורי של הלשון כשהזכרון נשלף מעצמו אל החיך.

בקיצור, הבני דודים קילפו להם בנחת סיגריה סיגריה, והופ, אל הפה.

אך לא אני: אני אהבתי לעשות מחסנים. זהיר זהיר קילפתי אותן, אוגרת בידי האחת את אוצר גלילי השוקולד העירומים ובשניה את הזיבורית, הנייר המתפורר. והנה, קרבנו ובאנו אל מטחווי פח, השלכנו בחינוכיות ראויה לציון את העטיפות אל הסל וחסל, והמשכנו לֶכֶת.

מרחק כמה צעדים משם הבחנתי שאני אוחזת בכף ידי הקמוצה את עטיפות הנייר הריקות. אני זוכרת בבהירות את הרגע שבו תמיהה מתחלפת בהפתעה מתחלפת בזיק מהיר של הבנה שיש בה תערובת של תדהמה, כעס, אובדן. (לבוז לעצמך כנראה לומדים בגיל מאוחר יותר, חבל, זה מאוד שימושי)  מיד פרצתי בבכי קורע לב.

הו, השוקולד האבוד.

(ומי אמר קומפנסציה ולא קיבל?)

והסיפורון הזה הוא אילוסטרציה לא רעה לבעיית הריכוּזִכרון שלי, שאחד מסממניה הוא שאם אני אוחזת כמה פריטים בידיי למשך זמן לא קצרצר, חזקה עלי לשכוח פריט זה או אחר אי שם בשיטוטי. (ומתוך המודעות לסגולתי זו, הפכתי בודקת כפייתית, כל הזמן בודקת מה שכחתי לקחת, מה שכחתי לעשות)

אילוסטרציה מוצלחת שניה, לגבי הדרך בה עובד הזכרון המחורר שלי, הנה כך:

תמונה של היום השמשי, כביש רחב ובהיר, עצים לאורכו, עפעפיים פקוחים כדי חרך דק משום האור המלובן על הפנים, תחושת האספלט הלוהט תחת כפות הרגליים והאבק הדק הנגרס בין האצבעות, יד אוחזת עטיפות מזדהרות בזהוב, קולו של הדוד מצביע על הפח, הבכי המר שלאחר רגע הגילוי. טעמן של סיגריות השוקולד, הגרגריות הגסה וסרבנותו הלעיסתית של המסטיק הזול, שניהם זכורים היטב, אבל איני יכולה לאמר בוודאות מה אחזתי בידי, סיגריות או מטבעות, מסטיק או שוקולד.

בחזרה לענייננו, הלא הן הכפיות: זה מאוד פשוט. כשאני קמה לזרוק לפח אריזת גלידה/מעדן חלב,

אני לעיתים שוכחת בתוך המיכל הריק את הכפית, שעונה על הדופן כהודאה ברצח, כמו היתה אֵת חפירה בתחתיתו של קבר.

ולקח לי רק עשר שנים להבין את זה!

[התצלומים מהחתונה של י' וד', בתחילת החודש. היה נעים. אולי זה אחרת כשבאים בזוג, אולי זה אחרת כשאין דודות בשולחן, אולי זה אחרת כשעיצוב התאורה מעסיק אותי ואת הקוריאנית רוב הזמן, אולי זה אחרת כשהשכנים לשולחן, לא רק שהם אנשים מעניינים, חלקם גם מגלגלים חופשי חופשי ומעבירים סביב. בכל אופן היה ממש כיף, ואני בדרך כלל צוררת חתונות ידועה]

הכלה והחתן: אנרגיות של דוראסל, יופי של בובות פורצלן.

אחותו של החתן עם דקורציה של השולחן.

והנמנמן השכוח הזה הזכיר לי את אחד המשפטים שהיו חביבים על הורי: אתם כאלה מלאכים כשאתם ישנים.

ובקרוב: פוסתשליך.