כמו להחזיק בקבוק אקונומיקה, שיש בו איכות אקונומית גם כשהוא חתום לגמרי. משהו מהניקיון החמור, הפשוט, הסגפני, קורן מבפנים.

מבחינה מדעית, ההסבר יהיה כנראה שכמה מולקולות של ריח התגנבו בכל זאת החוצה. מבחינה רוחנית, אפשר לדבר על אנרגיות. מבחינה פסיכולוגית יש שיאמרו: אפקט ההילה. מבחינות אחרות יאמרו, הדבר שאת מצפה לו, יגשים את עצמו. אישית תמיד חשבתי שזה קל מדי להגיד. מה שאני מצפה לו הוא למות יום אחד. אין ספק, הנבואה תגשים את עצמה, ברחוק או בקרוב. אבל לא לשם כישורי נבואה מדויקים אלה שלי התכנסנו עד הלום.

אישה אחת שתתה פעם בקבוק של אקונומיקה, כדי להיות נקיה מבפנים. היא מתה בייסורים מאוד לא נקיים.
איש אחר, אותו דווקא הכרתי, תקע לעצמו כדור אקדח בראש. היה זה בדיוק לפני שבאתי להיפרד ממנו. מה שהבזיק לי בראש, הבנזונה הזה, איך השאיר אותנו לא גמורים. טבעי ומכוער – העצמי מכיר את העולם רק דרך החוויה הפרטית. אחר כך באו הדמעות. אחר כך ההלם. אחר כך רגשי האשם והכעס (בניגוד לסכמות של אנשי המקצוע, הגיעו שלובי יד-ביד). ובסוף – נשטפתי ברחמים. ורק אז יכולתי לחשוב עליו באמת.

טוב לך עכשיו, עכשיו, כשאתה סופסוף שקט?
איך זה להמשיך ולהתקיים רק לפעמים, בראשו של מישהו שחושב עליך לרגע, ומשהו בו מתכווץ?

אכפת לך, שכבר שתים עשרה שנים עברו, וחוץ מאמא שלך ומאחותך, שזוכרות יומיום ולפעמים גם לילה לילה, לא מגיע איש לאזכרה? גם אני לא. אתה קבור רחוק, ואני לא מאמינה בטקסי זכרון קבוצתיים, רק באלה האישיים, ולכן אני כותבת לך, במקום לעלות על הקבר. אני מכירה אותך. אתה מבין.

תגיד, אכפת לך שאתה דוהה, שכדי לזכור אותך אני צריכה להביט בתמונה? שאחרת, אם אני עוצמת עיניים, הדבר היחיד שנשאר חי הוא הקול שלך, הקול המלטף שהיה לך? שאני חושבת, מיד אחרי שמך, על הבזבוז הנורא, ותבין, זה לא שלא התקרבתי אי פעם למצבך, או שלא יכולתי להבין אותך ולראות את הדברים כמוך. יכולתי. אני עדיין יכולה. ולפעמים אתה קורא לי. כנראה שאני לא בשלה.
אבל אתה, אתה היית בזבוז אמיתי. מילא מה שעשית לנו. לי. אבל תראה, תראה, מה שעשית לך.