אחי בן שלושים היום. הוא עצר אי שם בנקודה פרטית משלו על הסקאלה שבין חילוני לדתי (הנקודה נמצאת מעבר לקו הכביסה, מה שאומר שאמונתו משפיעה על הרגלי הלבוש שלו), והוא צם כבר שנים. (אני לא בדיוק זוכרת מתי צמתי לאחרונה. סבתא היתה צריכה לשלוח גם אותו לקידוש אצל השכנים). אמרתי לו שפיקוח יומולדת דוחה צום, הוא לא קיבל את הפסיקה שלי.

מזל טוב, אחי. כיף היה לגלות אותך. צום קל.

לפני שנה סיפרתי לכם על התשליך, והזמנתי להצטרף. השנה, כשחשבתי עליו, התחוור שאין לי מה להשליך. אין כעסים מקופלים בתחתיות הבטן. אין חשבונות לא סגורים. הכל גמור. (אוקיי, נגיד, חוץ מחברת הביטוח איילון, שלדעתי הם בני זונות עלובים. אבל אני עדיין לא יכולה לשרוף בשלב זה את הפוליסה שלהם)

בעצם, כשאני חושבת על זה לאחור, היתה לי שנה טובה (ועדיין אני פוחדת להגיד "מצוינת"). השנה חייתי.

נשמע מעט, לא? אני לא זוכרת הרגשה כזו מאז גיל 16, וזה באמת היה מזמן. (במבט לאחור, אני זוקפת את זה בעיקר לזכות החוויה שלי בסיני, לפני שנה. כן. וגם קריאת ההשכמה שקיבלתי על האספלט, לגבי השבריריות של כל זה)

[השתפרו דברים מאז? אני מרגישה כמו ברז מקלחת, שצד ימין שלו, שנקרא לו גוף, הסתובב הרחק בסקאלה, מטוב מאוד אל מזעזע. צד שמאל, שנקרא לו לצורך העניין ראש, עבר מגרוע לטוב. הראש חשוב לי יותר, רוב הזמן. (יש כמובן זרמים תחתיים: בצד הגוף ראוי לסמן את הסקס כמשהו שהלך נגד כיוון הזרימה, ובצד הראש לציין את הזכרון ויכולות אינטלקט אחרות שהתכווצו, ואם הסתבכתם עם הדימוי, זו רק אשמתי)]

[ועוד הערה מוסגרת, שמתי לב פתאום שזה סימן היכר שלי כאן, אז למה לא להשתמש בו בנדיבות: ראיתי הלילה את "דרום אמריקה באופנוע", ולמשך חצי שעה אחר כך עדיין היה לי חשק לעזוב הכל ולצאת לטיול אופנוע סביב העולם (ריאלי משהו אש). או אולי הסרט פשוט גרם לי להרגיש קשישה מחוסרת אידיאלים, ולקנא, אני לא יודעת בדיוק במה. רוח החופש הייתי קוראת לזה, אבל זו לא חוכמה לפנטז על רוח החופש, כשהרעב, הלכלוך, המחלות, העוני, הכאב והסכנה מסתגננים, מפוּיטים על המסך במקום להתמשש ביומיום. אפילו הייאוש מצטלם מאוד פוטוגני, וזו אחת הבעיות שיש לי עם קולנוע מסוגו, שאינו הוליוודי במשקל נוצה ששוכחים ברגע שהכותרות עולות, וגם אינו כזה שמסוגל לשנות את ההרכב המולקולרי של הדכאון שלך, כמו נניח סרטים של וונדרס (המוקדם). סרט כמו "דרוננריקה באופנוע" מותיר אחריו מטען, אבל זה מטען מזויף במידה מסוימת, כי הוא מייצר נוסטלגיה סינתטית, מחזק פנטזיה של מציאות שלא התקיימה].

ובחזרה לתשליך (הסבר מפורט יותר על המנהג תוכלו לקרוא בפוסט של השנה שעברה. וגם לראות את הבעירה):

השנה, מטעמים של זמן ותקציב, אין הפקה מורכבת, לא צריך לשלוח דבר. אתם פשוט מוזמנים לרשום בתגובות, מאילו מטענים הייתם שמחים להיפטר. מה אתם לא רוצים לקחת איתכם אל השנה החדשה. בהחלט אפשר לעטות עליכם כינויים כמו אלמוני א' או פלוני ב', אם זה נותן הרגשה יותר נוחה.

אני אדפיס הכל ואנהל טקס שריפה נאה ומצולם קצת אחרי צאת הכיפור. (היות שאני עובדת רצוף לאורכו)

אוף. היה ערב קשה. לא משנה.

מה רציתי לאמר? הו, כן. לי זה עזר לפעמים, התשליך. אתם מוזמנים לנסות.

גמר חתימה טובה וצום קל, ולאלה שלא, סתם שנה טובה. (ויש אנשים שבשבילם יום כיפור הוא זכרונות. לאלה אני מאחלת שיעבור מהר). תם ונשלם פסטיבל ברכות החגים, מזל, בדיוק התחיל להעיק. בצילום: גרברות אדומות, ואזה צהובה, ותוכי קוקטייל אצל ההיא בבית. (אַת אמא נהדרת בעיני).