הייתי מביאה מכונת צמר גפן מתוק, ומכינה כמויות ענק, מצפּה את עצמי, מציפה את סביבותי בערימות ענק דביקות וורודות. הזבובים היו מצטרפים די מהר, אולי גם נמלים, ייתכן שיֶלד תועה או שניים. אם פסטיבל, אז עד הסוף. (במידה מסוימת, משפחת גכטמן הקדימה אותי, עם הדוכן שלהם, עליו כתוב באנגלית "אנחנו פה בשביל הכסף", ובעברית, למטה, "ארוחות חינם" ומחלקים מרק דלוח לקהל). הייתי בוחרת בצמר גפן מתוק, סִמלו של הבילוי המשפחתי הצוהל, כדי להתייחס לשאלה הזו שעלתה במוחי (שוב, כמו בשנה שעברה) בפסטיבל אמנות הארץ.

חוויית הצפיה באמנות, האם היא חייבת להיות מעונבת, מוגדרת ותחומה בקירותיהם של מוזיאון, של גלריה, של מוסד? מה מדיר את רגלי הקהל מן המקומות הללו, מדוע במוזיאון הרצליה לא נצפתה צפיפות מן הסוג המתחכך, כפי שהיתה ברדינג? האם בעיקר את האמנים ואת עסקני האמנות יש להאשים? האם לאמנות יש זכות קיום רק מול קהל? אולי דווקא זה טבעה האמיתי, באנינות? האם עליה להשפיע? לרגש? לקשט? לשמח? להניע תהליכי מחשבה? להעלות שאלות לדיון? אולי נכון יותר שהקהל יתאמץ להבין, ולא שהכל יימסר לו רך מוכן לעיכול? כּפּיתליזם, קראתי לזה פעם. ומצד שני, גם אי נגישות טוטאלית היא בעייתית בעיני.

האם הקהל בא לרדינג כדי לראות "אמנות", או "פסטיבל", וזה רק עוד מקום בילוי לטייל בו בחול המועד? האם שני אלה, פסטיבל ואמנות, הם אכן סתירה מוחלטת? ומה לי כי אלין על הבחירות האוצרותיות, שבעצם שירתוּ היטב את סוג הקהל ואת האירוע? וכמה צריכה אמנות להתכופף, עד איזו זווית משוערת, כדי להגיע לקהל רחב יותר? האם עליה גם לפשק את פלחי ישבנה במו ידיה ולמרוח חומר סיכה? האם רייטינג רלוונטי לאמנות? האם אמנות צריכה את הקהל הזה? האם הקהל צריך אותה?

מי ישפיל עיניים ראשון בקרב מבטים, האמן או קהלו?

שירה בורר הזמינה אנשים להסתפר, כשבמקום מראה, היא מקרינה למסתפר תהליך הסתפרות של אדם אחר

(לא ראיתי את הוידאו, הייתי מרותקת לקהל שהיה מרותק לתספורת).

ברדינג חשבתי על ג'ונגל. החזקים והגדולים שורדים, כאן, לבלוט פירושו לשרוד (בזכרון הצופה הלום האמנות).

העבודות שגרפו את מירב הקהל היו גדולות והיו רועשות והיו סנסציוניות, (בדרכן. אני מתפלאת שאף אחד לא הביא לשם סֶלֶבּ, רצוי בעירום, וגידר סביבו). ולמה זה מצער אותי? למה לא ישרדו החזקים גם באמנות? למה לא מה שצבעוני וגדול ורועש יותר הוא שיבחר? אם אמנות צריכה לצאת לרחובות, לא יעזרו לה פתקים ענוגים, היא צריכה דם ואש ומניפסטים. ומי אמר שאמנות מקומה בהמון? למה לא במגדל שן הבינה, בין לחישות דקות וחצאי ניבים חולמניים?

אולי אמנות מבחינתי היא (גם) מקום שבו למופנמות מותר להחצין את עצמה לשברירי רגע, והיא פגיעה מאוד ברגעים הללו, והג'ונגל, מפחיד הוא הג'ונגל, אבל יותר מפחיד כשאתה קופיף מאשר כשאתה טיגריס.

ואכן, בקצה האולם, הן בקומה התחתונה והן בעליונה, מצאו חן בעיני שתי עבודות בעלות אופי מופנם יותר. למטה היתה עבודת ווידאו של נלי אגסי. על מסך ענק, מצולמת מאחור, אסופת שיער. היא אינה זזה, נושמת לאיטה, כתפיה עולות בתנועות כמעט בלתי נראות. הטקסט הציג אותה כ"פרח קיר", אבל לא יכולתי שלא לחוש באיזה סאבטקסט מעודן מתחת, שאומר, העבודה הזו מנכיחה עצמה משום גודלה, ואין דרך להתעלם ממנה, כמו הטורפים (בשכנות לה היה טורף גדול במיוחד, עבודה של שחר מרקוס: שולחן לארבעה, כולל שחקנים, שנהפך על ראשו כל כמה דקות, לקול צפירה), ומצד שני, היה בה משהו נזירי ושתקני, אנטילופי, שמיקם אותה בין העבודות המינוריות, שנטו להיעלם בחלל העמוס.

בקומה העליונה, על הקיר, "החתימה", עבודה מרגשת של יעל בלבן (שהוצגה לראשונה במדרשה. למדתי עם יעל אצל דורון רבינא, והנה דוגמא קטנה שממחישה מיהי יעל, כשיעל שמעה ממני שאני לא מביאה סדרה מסוימת של עבודות לביקורת, כי אין לי איך לסחוב קנווסים של מטר ועשרים על מטר ועשרים בתחבורה ציבורית או באוטו רגיל, הציעה לבוא במיוחד עם הטנדר שלה מחיפה לתל אביב ולקחת אותם בשבילי לכפר סבא. היה לי כמובן לא נעים להטריח אותה, כי אני פולניה חסרת תקנה). גם עבודתה של יעל היא פרח קיר במובן מסוים, אמנם ענקית בגודלה, אבל משום היותה בלתי מתפענחת ללא קריאת הטקסט המצורף, ומשום היותה יצוקה בקצף צהבהב ומוצגת על קיר לבן, גם היא נסחפה אל המשחק שבין גלוי לסמוי בחלל, כעבודתה של אגסי.

סבה של יעל הוצא להורג ברוסיה, בתקופת טיהורים זו או אחרת. עשרות שנים אחר כך קיבלה המשפחה מן הממשלה כתב ריהבילטציה, שבו הוכרזה חפותו של הסב. את חתימתו של הפקיד על הצהרת הריהביליטציה הגדילה יעל לכדי קיר שלם, וההגדלה הזו, הצעקה האילמת, חסרת האונים, מול הקלות הלבלרית המדהימה שבה יכול משטר ליטול מאדם את חייו ואת כבודו (ולהחזיר, משל היו צעצוע), ואת חוסר התוחלת הדוקר שבנסיון תיקונו של מה שלא יתקוֹן לעולם, שהרי דווקא כתב זה, יותר משהוא מסמן את חפותו של הסב, הוא מסמל את אשמתו של השלטון, הצרובה על גלגלי השיניים של ההיסטוריה.

ומה יעשו ילדיו עם חפוּת לאחור. ונכדיו. ונינָיו. (ומה נעשה אנו, אנו ואשמתנו, היום, מחר, כך וכך שנים מעתה).

יש ויש עוד מה לראות. אל תתרשמו מן הקיטורים שלי. לכו לכו. שני ושלישי, מחמש עד רבע לחצות. מומלץ לבוא בסביבות שש, כי כמה מהמיצגים מתקיימים בשש ובשבע ואינם מוצגים מאוחר יותר.

הסולם של אנג'לה קליין מצא חן בעיני בשל הצל החצוי שלו על הקיר.

[אחר כך ישבנו באגאדיר על הבריזה והקשבנו לשולחן שלידנו, ואני חשבתי לעצמי, שחצי שנה ביחד (היום בדיוק, באופן רשמי), זה סוף תקופת האקספוזיציה ותחילתו של עידן ההתרגלות, ואפשר כבר לשבת זה מול זה ולשתוק וזה בסדר, כי זו עדיין שתיקה של יש ולא של אין, שהיא השתיקה המאכלת, רגולציה זה אומר להפנים שהוא לא אוהב דברים שבאים מהים, ומצידו- לזכור לסגור את הדלת, זה אומר סקס בתנוחות קבועות למדי, שהן האפקטיוויות וגם הנוחות ביותר, ולישון זה עם זה מבלי שיפריעו קולות הנשימה, ולהפליץ בלי לבקש סליחה, ולהבחין שהציפור הקטנה בלב שהיתה עושה מין ריקוד שמחה קטן בכל פעם שהטלפון השמיע את הצלצול המזוהה שלו, מסתפקת עכשיו בחיוך, אבל חיוך רחב ועמוק. רשימה ארוכה של פריטים זעירים, שביחד מרכיבים את המכלול הזה של התקרבות.

זה הטבע. הוא עושה את שלו. אין מה לבוא אליו בטענות. רק לחשוש קצת מן העתיד, לחשוש מהתקבעות ההרגל, לחשוש מהשלב בו כל מה שמקסים הופך מוכּרְלַעֲייפה (גם קרלה עייפה) ומה שרישרש קלות עלול להתרבות לכדי צרימה גדולה, לחשוש שיום אחד פתאום זה ייראה מובן מאליו, ויישכח, שבעצם, למצוא אהבה, (ומבחינתי: למצוא אותו, איש הפלא שלי) זה נס קטן. לא פחות]

חלפה (ב)דרכי אשה, מאחוריה תצלום של מירי בוהדנה שצילם דוד עדיקא.

[קצת אדמיניסטרציה: תשליך: בקרוב. מיילים בחזרה: כנ"ל, פלוס תודה והתנצלותי. אני מאוד רוצה לענות, ולא מספיקה. למסירה: חתלתול נכה, למישהו שיש לו הרצון, המשאבים, היכולת, הלב. סינמטק: מחר בתשע וחצי בכורת סרט של פיטר גרינאוויי, בנוכחותו! פעם הוא היה הבמאי האהוב עלי, בתקופה פחות מחוברת רגשית של חיי, אני כבר לא מתעלפת מהסרטים שלו, יש בהם משהו עקר בעיני, אך עדיין יש לו מה להציע, הן כשעשוע אינטלקטואלי, הן כממתק ויזואלי. וגם: שכחתי משהו, אני רק לא זוכרת בדיוק מה :) ]