| 6/2003
כביסה לחה
(אחרון משם, וזו הבטחה)
"צר היה כל כך
הייתי אז מוכרח
לפרוש כנפיים ולעוף"
(יעקב רוטבליט, ברגע של צלילות)
הכנפיים שלי התכווצו בכביסה. או התקמטו במייבש. או התפוררו מזוקן ומצוהב. אני זוכרת ימים של כנפיים. יכולתי להגיע לכל מקום. המעגל מחשבה-כוונה-מעשה היה מהיר, שלם, אחיד, חלק.
יש דבר כזה משא השנים. אולי זו הסיבה שהגב נכפף. לא דימויית בכלל. ואם אני מסרבת להרכין את הראש, גם כשזה שובר לי את הצוואר?
זה לא הגיוני, זה לא אנושי, זה לא בריא נפשית, זה לא מומלץ, זה לא. ובכל זאת, אני (שוב) מתגעגעת אליו. נוכחותו בחיי היתה בעלת משמעות שמעבר לרגשותי כלפיו. לכן אני כועסת עליו ועלי בו זמנית. עלי, שאני לא יכולה שלא לחוש דלה ואומללה במחשבה שאני לא חסרה לו באותה המידה. הו לא, מעולם לא חסרתי לו. לא הייתי בעלת משמעות בחייו. כמה פשוט ועצוב ועולב.
ולא שאני קלה. אני לא. גם הוא לא. שני אנשים קשים שהתקפדו זה מול זו וזו מול זה תקופה מסוימת, קרבים לרגעים קצרים שבורים, נוגעים, מלטפים (עדיין, מדי פעם, דז'ה וו מכאיב של החום שנבע מכתפיו, מהקרבה של שפתיי בצווארו. צווארו החם). רוב הזמן דוקרים.
אני לא מתכחשת לעובדה שהאגו שלי הוא הנפגע העיקרי. אגו זכוכית קריסטל דקיק שלי. איך ייתכן שלא רצה אותי בחייו? מסיבותי ההיסטוריות והנוכחיות, קשה לי להתמלא בתחושת ערך עצמי (רק בלילות ירח מלא), אבל למדתי לעשות קומפנסציות. קירובים.
אני שואבת מהסביבה את האשליות שלי בקשית קצרה, הסביבה שנבחרה בקפידה שלי, הם לרוב שם (בקצה השפופרת, בדרך כלל. במקרי חירום כולל ערכת חיבוק), מוכנים להגיד את המלים הטובות בזמן, מערבבים את הטיח (אחמד) ומהדקים במה שאני מקווה שהוא חיבה גדולה אל הסדקים שלי. מזלי שהם שם. לא, לא מזל. אנרגיות. שאני משקיעה, שחוזרות אלי. לא מקבלים אנשים בחינם. גם לא משלמים עליהם. לא בכסף. אבל בתשומת לב ובהקשבה, בהחלט. כל הזמן. ובכוחו של קסם גדול.
יום אחד אצייר טבלה שבה יופיעו אנשי הקסם שלי, ואני אכתוב מתחת לכל אחד מהם את הסיפור שלו, איך הופיע בחיי, איך דבקה נפשי בנפשו (או בנפשה). יקרים הם לי. קומץ קטנטן. מדי פעם אני עורכת מסעות, מודדת רכש חדש. ככל שאני אדם בוגר יותר, מוגמר יותר, כך מעטים מצליחים להשתחל פנימה באמת. אני פשוט כבר שנים לא רוצה באנשים מסיבות לא ענייניות, כמו כדאי או נכון או פוטוגני.
רק מי שנוגע בי באמת, רק מי שקורא אותי באמת, רק מי שאפשר להיות מקסימום אני בקרבתו. אולי בגלל זה אני לא זוכרת מריבות, תככים, שקרים, ושאר תופעות ילדות האופייניות לקשרים קצרי מועד ועולי ימים. ברירה טבעית. בעלי החיכוך נשרו לאטם. ורק על האלמוני אני מצטערת. כבר סלחתי לו (כמעט) הכל, כבר שכחתי את (רוב) הכעס.
איך זה שבסוף הדברים כולם נותר, תלוי באוויר כמו כביסה לחה באוגוסט, רק הגעגוע?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
